הכל קשור

השעה כמעט צהריים, שישי.

הגוף עוד שוכב על המיטה.

לא ממהר.

לא זז.

רק הנשימות עמוקות, והאור שנכנס מהווילון חותך את החדר בקווים דקים.

שקט מוחלט.

אבל רק מבחוץ.

כי בפנים אני כבר בתנועה.

כבר מתכנן.

המחשבות רצות מהר יותר מהדופק שלך כשהן יתחילו.

אני יודע בדיוק מה יקרה 

היא תגיע רגועה, מחויכת.

תנסה להבין מה מתוכנן לה היום.

אבל אני לא מגלה.

אני נותן לשקט לשקר לה.

כי האמת?

הסערה כבר הוחלטה מזמן.

העמדה.

הקשירה.

המשחק של אדג’ינג שלא ייגמר.

הפקודות, העצירות, העינויים הקטנים שיגרמו לה לשכוח מה זה זמן.

אני מדמיין את הפנים שלה כשהיא תתחיל להבין 

שכל מגע תוכנן מראש.

שכל תנוחה היא חלק ממפה אסטרטגית.

כל צליל, כל ליטוף, כל כאב מדויק.

אני לא מתקרב כדי לגעת.

אני ניגש כדי לשלוט.

והיא?

עוד לא יודעת שהיא כבר נלכדה.

זהו השקט שלפני הסערה.

והסערה שלי תמיד מדויקת.

תמיד משאירה אותה בלי מילים,

ורק עם עיניים רטובות וצוואר חשוף