על האש.
חמישי בערב.
חבר טוב.
אשתו חוגגת יומולדת, כל החברים באים, ויחד איתם כמובן - גם החברות שלה.
מוזיקה טובה, קצת אלכוהול, בשר שלא נגמר, חיוכים שנשלחים בלי יעד מוגדר.
כוס שלישית אולי רביעית, צחוק רודף מבט ומשם?
בלי לדעת איך, הוייב סחף אותנו לדירה שלי.
לא מכיר אותה לעומק.
רגילה.
ונילית.
לא דיברנו על כלום שקשור לעולם שלי - או שלה.
היה רק חיבור.
כימיה.
אנרגיה שאי אפשר היה להתעלם ממנה.
וברגע הכי שקט, דווקא כשהיה נדמה שהכול "רגיל",
עשיתי את זה.
קפצתי.
בלי הכנה.
בלי מילים.
בלי לבדוק את העומק.
פתחתי את המגירה.
זו שלצד המיטה.
זו שלא נפתחת בכל ערב.
זו עם הצעצועים שלי.
הוצאתי את מחסום המפה.
החזקתי אותו מולה.
היא לא אמרה כלום.
אבל המבט שלה - זה שהיא ניסתה להסתיר
הכיל כניעה טהורה.
הפתעה, סקרנות, רטיבות שקטה.
הכול היה שם.
וזה לא נגמר רק שם.
כי יש רגעים שהמילים לא יודעות להסביר.
ורק הגוף מדבר.