מלך החומוס ומלכת האמבטיה

חוזרת מיום עבודה מתיש, עייפה, כל כך עייפה

עבודה שמחייבת אותי להיות סופר-וומן, להנהיג ולתפקד בצורה הטובה ביותר, להיות לפעמים קשה אך באותה מידה להיות כמה שרק אפשר רכה וקשובה לעובדים תחתיי, עבודה שלוקחת ממני לא מעט אנרגיות ותשומת לב מירבית, עבודה שגורמת לי לא מעט פעמים להציג את עצמי מאחורי מסיכה כזאת או אחרת , לשמור על פסון גם כשקשה או עצוב.

ובסוף יום אני נכנסת לחממה הקטנה שלנו, למקום בו אני הכי מוגנת, הכי שייכת, המקום שהוא רק שלך ושלי, הפינה הקטנה בה אני מאפשרת לעצמי להיות הכי אני שרק אפשר, אי של שפיות בים הטירוף בו אנו חיים, האי שלנו.

והיום נכנסת לבית ריק כי אתה לא נמצא, (תגיע מאוחר יותר) ופתאום מוצאת את עצמי לבד, שקט לי מדי, יותר מדי.

מחשבות...

המון מילים נאמרו בתקופה האחרונה, אולי יותר מדי, אולי פחות מדי, אולי לא נאמרו בדרך בה הייתי רוצה שיאמרו, אולי לא בדרך שרציתי שישמעו.

מה היה קורה אילו פעלתי אחרת?
אילו התנסחתי אחרת?

ואולי הייתי שותקת?

האם היית באמת מצליח להבין את שקורה בתוכי?
האם היית מסוגל לשמוע את צעקת הכאב שמתחוללת בגופי?
האם היית מבין עד כמה הרצון שלי הוא חזק, עוצמתי?

אוהבת אותך,
אתה החבר הכי טוב שלי, המאהב שלי, הבן זוג שלי, העוגן שלי, האדון שלי
ואני זקוקה לך כשם שאני זקוקה לחמצן, לא מסוגלת לחשוב על העולם שלי מתקיים בשלמות ללא הנוכחות החזקה שלך, ללא החיוך שלך, המגע שלך והמבט שלך (גם ללא הקונצים והשוונצים שלך).
רוצה להזדקן איתך, לעבור איתך את מסע החיים הארוך והמפרך שיש לכל אחד מאיתנו, לצחוק איתך, לבכות איתך, פשוט להיות איתך, לרקוד את החיים, לחיות את החיים,להיות מאושרים, להקים משפחה, להמציא שמות מוזרים לילדים שעוד יבואו ולהתפקע מצחוק על כל שם שקופץ לנו לראש, לדמיין למי מאיתנו הם יהיו דומים ולצחוק על הפגמים של כל אחד מאיתנו...
עד כדי כך האהבה שלי חזקה כלפיך.

נסה להבין אותי, להיות קשוב לצרכים שלי כשם שאני רוצה ועושה הכל על מנת להיות קשובה לצרכים שלך איש שלי.

בטוחה שנצליח,
בטוחה שאפשר גם אחרת

אופטימית מידי?