עלילות אילונה

האורות מהבהבים בקצב, צבעים מתחלפים,
אנשים סביבנו צוחקים, זזים, נסחפים, כל אחד בתוך העולם שלו.
ואנחנו בתוך עולם משלנו.
עמדנו שם בלב הרחבה,
המוזיקה דחפה אותנו אחד לשנייה, והוא משך אותי אליו, צמוד.
הידיים שלו עליי, מחזיקות אותי קצת יותר חזק.
ואני פשוט נמסה לתוך המגע הזה.
רקדנו בקצב שלנו, לא של הדיג’יי, לא של הקהל, רק שלנו.
הגוף שלי זז איתו באופן טבעי, כאילו אנחנו מכירים את התנועה הזו מאז ומתמיד.
העיניים שלנו נפגשות שוב ושוב, מבט עמוק, שקט, כזה שאומר הכל בלי מילה.
מסביב רעש, אורות, אנשים, תנועה בלי סוף.
בתוכנו שקט, תשוקה, אהבה שמרגישים בכל נשימה.
יכולתי להרגיש את החום שלו, את הריח שלו מתערבב עם האוויר של המסיבה,
את הדרך שהוא מסתכל עליי כאילו אני היחידה בעולם.
זה היה רגע שלא רציתי שיגמר…
רגע שבו הכל היה מדויק, המוזיקה, האנרגיה, הוא ואני.

ואנחנו פשוט לאבי דאבי בלי סוף… בתוך כל הטירוף הזה, הכי אמיתיים שיש.

שלו 💜

יש דברים מהילדות שלא באמת עוזבים אותך.
הם פשוט משנים צורה, נכנסים לחיים שלך בדרכים אחרות, לפעמים בלי שתשימי לב.
גדלתי בבית שבו לא היה שקט.
אמא שלי הייתה מביאה גברים הביתה, ואני הייתי שומעת הכול מהחדר השני.
קולות שילדה לא אמורה לשמוע.
צעקות, השפלות, כאב.
לא היה שם אהבה. רק צורך, רק ריקנות שמנסה להתמלא.
אחי היה קטן מדי להבין.
אני לא.

אף פעם לא קיבלתי אהבה מאמא,

לא חיבוק,

לא חום,

אבא בכלל לא היה בתמונה.

ומשם, בלי שמישהו לימד אותי אחרת, הבנתי משהו אחד,
שאהבה מקבלים דרך גברים.

דרך מגע.

דרך להרגיש שמישהו רוצה אותך.

בגיל 15 כבר חיפשתי את זה.
לא כי רציתי באמת, אלא כי הייתי צריכה להרגיש שייכת, נאהבת, רצויה.

שנים עברו.

ניסיתי לבנות חיים אחרים, להיות שונה ממנה.
אבל באיזשהו שלב, מצאתי את עצמי בדיוק שם,
צועקת, משפילה, מרחיקה.
עם הגרוש שלי הפכנו לשותפים,
לא זוג,
לא אהבה,
אפילו לא תשוקה,
וחייתי בתוך גוף שלא אהבתי, בתוך חיים שלא הרגשתי בהם.
מצאתי נחמה באוכל, כי שום דבר אחר לא מילא את הריק.
עד שהחלטתי לעצור.
לקחת את עצמי בידיים.
לא בשביל גבר, בשבילי.

רזיתי.

התחלתי להרגיש שוב.
להסתכל במראה ולא לשנוא את מי שמסתכלת חזרה.
ואז גם הבנתי את האמת,
אנחנו פשוט לא מתאימים.
והוא, עם כל הכאב, בן אדם זהב שמגיע לו אהבה אמיתית.

עזבתי.

ואז הגיע שלב אחר.

של חיפוש,

של התנסות,

של להבין את עצמי דרך אנשים אחרים.

הכרתי הרבה גברים.
יותר מדי אולי.
אבל כל אחד מהם היה עוד ניסיון להבין מה אני באמת מחפשת.
שם הבנתי משהו שלא העזתי להגיד בקול לפני,
אני אוהבת מיניות,

אוהבת מגע,

אוהבת תשוקה,

אוהבת להרגיש חיה.

אבל גם הבנתי שזה לא רק זה.
זה לא רק הגוף, זה הרגש שמסתתר מאחוריו.
הצורך להרגיש שמישהו רואה אותי באמת.
חזרתי גם לעולם ה־BDSM, למקום של נשלטת.
כי היה בי רצון עמוק לשחרר שליטה,
לתת למישהו אחר להחזיק אותי חזק, לא רק פיזית, אלא גם רגשית.
שמישהו יהיה שם, יציב, ברור, כזה שלא מתערער.
אבל עם הזמן הבנתי שגם שם לא תמיד יש אמת.
שמאחורי משחקי כוח, הרבה פעמים יש אותם אנשים, אותם חוסרים.
וגם ה“גבר החזק” שדמיינתי הוא לא תמיד קיים כמו שחשבתי.
והיום אני במקום אחר.
יותר מודעת. יותר כנה עם עצמי.
המיניות עדיין חלק ענק ממני,
אני לא מתביישת בזה יותר.
זה צורך, זה רצון, זה חלק ממי שאני.
אבל היום אני גם יודעת,
אני לא חיפשתי רק תשוקה רגעית.
אני חיפשתי מישהו שיישאר גם כשהריגוש נרגע.
מישהו שידע לגעת בי גם בלי לגעת.
והאמת?
מצאתי מישהו כזה.
שכשאני איתו, זה לא רק הגוף שנדלק,
זה הלב.
ואולי בפעם הראשונה בחיים שלי,
זה מרגיש אמיתי.

הימים עוברים, השגרה שוחקת, החיים לפעמים גונבים רגעים קטנים של תשוקה.
אבל יש ימים… במיוחד לפני סשן… שבהם משהו בי חוזר למקום האמיתי שלי.

אני מחכה לו כמו שאני אוהבת.
על ארבע. שקטה. דרוכה.
כלבה טובה ומחונכת שמחכה לבעלים שלה.

אני שומעת את הדלת נפתחת,
את הצעדים שלו מתקרבים,
ומרגישה איך הלב שלי מתחיל לדפוק חזק יותר.

הוא נכנס, עוצר רגע ובוחן אותי.
כל סנטימטר. כל נשימה.
אני כמעט לא מצליחה לנשום מהתרגשות.

ואז הוא מתקרב,
מרים אותי אליו,
ומנשק אותי נשיקה ארוכה שממיסה הכול.

אני כורעת מולו, מורידה לו לאט את הנעליים,
ויודעת שהרגע שלנו רק מתחיל…
ושאנחנו עומדים להיכנס שוב לעולם שהוא רק שלנו.

האישה שלו 💜

כל יום אני מחכה לרגע הזה,
לרגע שבו היום נגמר ואני חוזרת אליו.
להרגיש שוב את הידיים שלו סביבי,
להיות קטנה בתוך הזרועות שלו,
להניח את הראש על החזה שלו ולתת לכל העולם להיעלם.
כל הדאגות, כל הרעש של היום, פשוט נעלמים.
ורק הוא נשאר.
החום שלו, הריח שלו, הדרך שבה הוא מחזיק אותי קרובה.
יש משהו עמוק בידיעה הזאת,
שאני שלו.
שהמקום שלי הוא שם,
בין הידיים שלו,
נמסה לאט בתוך האהבה שלו.
וכל יום מחדש
אני רק מחכה לרגע שבו אוכל לחזור אליו
ולהיות שוב שלו לגמרי.

האישה שלו 💜

כמה שאני אוהבת להיות הקנבס שלו,

והוא פשוט אוהב לסמן אותי בלי סוף.

סופש בלעדיו ואני פשוט מתגעגעת, ונהנת מהסימנים שעליי.

האישה שלו 💜

כל יום אני סופרת את הדקות עד שהוא חוזר הביתה.
לא משנה כמה היום היה עמוס או מתיש, הרגע שהוא נכנס בדלת, הכל נרגע.

יש משהו בחיבוק שלו שמחזיר לי אוויר לריאות.
במבט שלו שמרגיש כמו בית.

אני מחכה לרגע שנהיה סוף סוף יחד,
שאוכל להישען עליו ולהרגיש הכי מוגנת בעולם.

כי לידו הלב שלי שקט. 

גבר של חיי 💜

אני לא אוהבת לישון בלעדיו.

לפניו לא נתתי לאף אחד לישון איתי כי זה משהו אינטימי, ואחריי אחת-עשרה שנים של נישואים גם דיי נמאס לישון עם מישהו.

אבל איתו הרגשתי שלמה ומוגנת מהשנייה הראשונה, וכבר בדייט הראשון שלנו ישנו ביחד ואני אשכרה ישנתי טוב.

אבל עכשיו יש לו מלא משמרות לילה וזה משגע אותי.

אני בלי קשר מתגעגעת אליו אחריי שעה שאני לא רואה אותו, ופה זה לילה שלם.

הדבר היחיד שמרגיע אותי בכל הסיפור הזה, שאנחנו מזדיינים מלאאא.

בואו נגיד שאנחנו עברנו את הסטטיסטיקה של הסטטיסטיקה של הזיונים מעל ומעבר כבר.

זוג בשנה הראשונה בקשר בממוצע מזדיין פעמיים עד שלושה בשבוע, אנחנו מזדיינים פעמיים עד ארבע ביום.

כשהוא חוזר ממשמרת לילה הוא משתמש בי, ובמהלך היום הוא שולח לי תמונה של הזין העומד שלו ואני רצה הביתה באמצע העבודה.

יש כאלו שלוקחים הפסקת אוכל, אני לוקחת הפסקת זין.

היום בבוקר הוא הגיע מהעבודה בשעה שבע וחצי.

אני תמיד שומעת אותו נכנס ותמיד מחכה שיבוא ויכניס את הזין שלו לתוכי.

הייתי קצת רדומה עדיין, שמעתי את הדלת של החדר נפתחת ואז הרגשתי את השמיכה יורדת ממני.

עברה לי צמרמורת נעימה בגוף כי ידעתי שהוא הולך להשתמש בי.

הוא שם אותי על ארבע, הוריד לי את התחתונים קצת רק שיהיה לו גישה לכוס שלי, הרטיב את הזין שלו עם רוק וחדר לתוכי.

התחיל לזיין אותי חזק ונעים, הידיים שלו תופסות לי חזק במותניים ומצמידות אותי אליו יותר ויותר עמוק.

אני גונחת בקול עייף שעדיין לא התעורר ונהנית מכל תנועה שלו בתוכי.

אני מרגישה אותו פועם בתוכי, ממלא אותי בזרע חם, יוצא ממני, מלביש לי את התחתונים חזרה ונשכב לידי.

אנחנו מקשקשים, צוחקים, מציקים אחד לשנייה, ואני מלטפת לו את הזין, נוגעת בו, מעבירה עליו את הציפורניים שלי.

אני אוהבת לגעת בו, אוהבת להרגיש את כולו, היד שלי עוטפת אותו, משחקת איתו, ולאט לאט אני מרגישה שהוא מתעורר שוב.

אני ממשיכה ללטף אותו והוא מתקשה עוד ועוד.

אני יורדת אליו עם הפה ומתחילה ללקק לו את הכיפה מסביב, לאט לאט מרטיבה אותו.

נשכבת על הגב, מורידה את התחתונים ומטפסת עליו, תופסת את הזין שלו ומשפדת את עצמי עליו, מכניסה אותו עמוק עד הסוף ומתחילה לרכב עליו ולזיין את עצמי.

אני אוהבת שהוא נהנה מהכוס שלי, מהרטיבות שלי.

הוא נוגע בי, תופס אותי, אני מגבירה את הקצב, רעשי רטיבות ממלאים את החדר ואני מתפוצצת לו על הזין, גומרת חזק עם גניחות, ואז הוא ממש שנייה אחריי ממלא אותי שוב בזרע.

וככה הלכתי לעבודה מסופקת, מאושרת ומלאה בזרע שלו.

האישה שלו 💜

לא חשבתי שזה יקרה ככה.
לא חשבתי שאכיר אותו פה בכלוב.
לא חשבתי שאמצא פתאום, בלי הכנה, את אהבת חיי.
והנה זה קרה כאן ככה.
כאילו כל החיים הובילו לרגע הזה, לאדם הזה.
הוא לא עוד אהבה, הוא החצי השני שלי.
הוא חתיכה ממני שהייתה חסרה לי כל השנים,
משהו בנשמה שלי שידע לחכות עד שהוא יגיע.
וכשהוא הגיע, הכל הסתדר, הפחדים, הגעגועים, השקט.
אפילו הכאב קיבל משמעות.
יש לנו אהבה גדולה.
לא רגילה, לא שקטה, לא קטנה.
אהבה כזאת שמרעידה, שמפחידה, שמכריחה להרגיש עד הסוף.
אהבה שלא נותנת לי להעמיד פנים שאני חזקה כשאני לא.
אהבה שרואה אותי עירומה מבפנים, ובוחרת בי בכל פעם מחדש.
ויש רגעים קשים.
יש תקופות שאני קשה, במיוחד לעצמי.
קשה לי להאמין שמישהו יכול לאהוב אותי ככה.
קשה לי להרגיש ראויה לאהבה כל כך גדולה.
ואז אני בורחת.
לא פיזית. בלב.
מחפשת סיבות לריב, לדחוף, להרחיק.
כאילו אם אכאיב לפני, זה יכאב פחות כשילך.
אבל הוא לא הולך.
הוא לא נותן לי לברוח.
הוא מחזיק את הקשר שלנו חזק, מחזיק אותי חזק,
גם כשאני מתפרקת, גם כשאני צורחת בלי מילים.
הוא יודע מי אני באמת.
הוא יודע כמה אני אוהבת אותו,
גם כשאני שוכחת את זה בעצמי.
אני מתגעגעת אליו גם כשהוא לידי.
אפילו שהוא מטר ממני, הלב שלי מחפש אותו.
אני לא יכולה לדמיין חיים בלעדיו.
העולם בלי היד שלו, בלי הקול שלו, בלי הנשימה שלו לידי
מרגיש ריק.
כל מה שאני רוצה זה אותנו.
כמו שאנחנו עכשיו.
אהבה בלי גבולות.
חיבוקים שלא נגמרים.
נשיקות שמבטיחות בית.
גוף בגוף, לב בלב, בלי פחד, בלי משחקים.
להיות איתו, להרגיש אותו, לדעת שאני שייכת, והוא שייך לי.
אני רוצה להיות הסיבה לחיוך שלו.
המקום שהוא נרגע בו.
החום שלו בסוף יום קשה.
האישה שלו, לא רק במילים,
בחיים, בבחירה, בנשימה.
זו אהבה גדולה.
אהבה של פעם בחיים.
כזו שלא מחליפים, שלא בורחים ממנה באמת,
כזו שנשארים בה גם כשקשה, דווקא כשקשה.
ואני יודעת, עמוק בפנים, שחיכיתי לו כל החיים.
ושאני רוצה אותו, לכל החיים.

האישה שלו 💜

הוא פשוט מטריף אותי.
אני אוהבת להזדיין איתו.
אני רוצה להזדיין איתו בלי סוף.
לא בקטע עדין, בקטע רעב.
אני תמיד רעבה אליו לגוף שלו, לזין שלו.
אנחנו מזדיינים כל יום(לפעמים פעמיים ושלושה), ושאני אומרת מזדיינים אני מתכוונת לזה, סקס מטורף, פרוע, חזק, ומלוכלך כמו שאנחנו אוהבים.
ועדיין הגוף שלי מתעקש שזה לא מספיק.
שאני רוצה עוד ממנו, עוד קרבה, עוד טירוף, עוד להיות עטופה בו בלי גבולות.
יש בי משהו שלא נרגע לידו.
משהו שנפתח, נמס, נכנע לרצון.
אני רוצה אותו קרוב, צמוד, נוגע, מנשק, מחבק.
לא לרגע, לא לפרק זמן,
אלא לתמיד, לכל החיים. כי ככה אני בוחרת. כל יום.
להיות המקום שהוא חוזר אליו.
הרצון שלא נרגע.
התשוקה שלא נגמרת.
החשק שלא יודע שובע.

האישה שלו 💜

רציתי לעצור רגע ולהגיד תודה.

תודה על זה שהכרתי אותך.

לא חיפשתי ניסים,
אבל אתה נכנסת לחיים שלי
והפכת אותם לשקטים יותר, בטוחים יותר, טובים יותר.

אתה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.
לא בגלל רגע אחד גדול,
אלא בגלל היום יום.
בגלל הנוכחות, הדאגה,
והדרך שבה אתה רואה אותי כמו שאני באמת.

לידך אני מרגישה בבית.
אהובה.
מובנת.
רגועה.

הלב שלי יודע כמה מזל יש לי.
כמה לא מובן מאליו להכיר אדם כזה,
לאהוב אותו,
ולבחור בו כל יום מחדש.

תודה שאתה מי שאתה.
תודה שאתה בחיים שלי.
ותודה על אהבה שהיא פשוט… אהבה

תודה לך אהבה שלי .