עלילות אילונה

כל אחד ומכתבי אהבה שלו 

שלנו נראים ככה 💜

האישה שלו 💜

אני אוהבת אותך כל כך אדוני 💜

קצת סימנים מהדקאדנס אתמול 💜

האישה שלו 💜

אני אוהבת את הזין שלו כל כך 💜

אחריי יום ארוך וקשה 

בקושי יש לי כוחות להחזיק את עצמי 

היא באה לתת לי אהבה אמיתית 💜

הילדה שלי קטנה 💜

יש לי רצון עז לשכב במיטה ושאנשים פשוט ילקקו אותי את כולי מכף רגל ועד ראש פשוט ילקקו בעדינות בלי יותר מדי רוק רק להרגיש את הלשון שלהם רוקדת על גופי 

זהו תודה..

ותמונה לצומי 

האישה שלו 💜

האישה שלו 💜

הילדה אומצה ואני מאושרת

אולי מפה אמצא לה בית 

גוש מתיקות גוטי 💜

סתם קצת תמונות אחריי הדאנגן כי הייתי כוסית 

 💜💜💜

האישה שלו 💜

לפניי שימוש

אחריי השימוש ומלאה בזרע

האישה שלו 💜

אין לי מוזה לכתוב. לא יודעת למה.

כנראה שהכל אצלי טוב מדי או גרוע מדי, עוד לא החלטתי.

העבודה מעייפת. הכל הפך לשגרה. עובדים מראשון עד שישי, שבת נחים, ושוב חוזרים לאותו הדבר. השגרה מעייפת אותי, אבל גם חוסר שגרה מוציא אותי מדעתי. לקחתי על עצמי עוד ועוד דברים בעבודה ובקושי נשאר לי זמן לעשות אותם כמו שצריך.

יום ההולדת שלי מתקרב ואין לי חשק לכלום.

אני יודעת שלא יהיו חגיגות. אני יודעת שאין לי בחיים אנשים קרובים שיעשו לי מסיבת הפתעה או יקנו לי מתנות. וכן, אולי זה נשמע פתטי לרצות מתנות, אבל אני רוצה. לא בגלל החפץ עצמו, אלא בגלל התחושה שמישהו חשב עליי.

כל אדם שהיה בחיים שלי קיבל ממני הכל. תמיד נתתי יותר ממה שהיה לי לתת. ותמיד אני מוצאת את עצמי נותנת יותר מדי ואז נפגעת כשאני לא מקבלת אפילו חלק קטן מזה בחזרה.

כן, אני כבר שומעת את כל אלה שאומרים: "אז אל תתני אם את מצפה לקבל."

אבל זאת לא אני.

בתוכנה המובנית שלי, נתינה היא הדבר הכי חזק שיש. אני תמיד דואגת, תמיד מפנקת, תמיד נותנת את החתיכה האחרונה שלי למישהו אחר.

היום אין לי הרבה אנשים קרובים. אני מסננת מהר. אולי מהר מדי. אבל אם מישהו לא מסוגל לתת לי אפילו חמישים אחוז ממה שאני נותנת לו, אני פשוט לא מצליחה להבין למה הוא נמצא בחיים שלי.

גם המצב הכלכלי לא משהו.

התגרשתי. עברתי לגור לבד עם עשרה חתולים. ובין לבין גם אספתי חתול נכה שהחליט להפוך לעוד אחריות על הראש שלי. אני אוהבת אותו בכל הלב, אבל לפעמים אני מסתכלת על החיים שלי ותוהה איך הגעתי למצב שאני אחראית על כל כך הרבה דברים וכל כך מעט אנשים אחראים עליי.

בשש בערב אני כבר גמורה.

עבודה, לקוחות, ניקיונות, סידורים, בעלי חיים. יש לי אפילו מנוי לחדר כושר שמחכה שאגיע, אבל אין לי כוחות. לא נפשיים ולא פיזיים.

אני עייפה.

תמיד עייפה.

מרגישה חלשה.

יש לי בעיות בריאות שמלוות אותי כבר תקופה ארוכה, כדורים, משככי כאבים, בדיקות, רופאים. וכל זה מצטרף לעייפות שכבר יושבת לי בנשמה.

ואני מנסה להבין מה לא בסדר איתי.

איפה החשק שהיה לי פעם?

איפה הסקרנות?

איפה ההתרגשות?

אני מרגישה שאני חיה מחוויה לחוויה. מחכה למשהו שיגיע. לחופשה, למפגש, לאירוע, למשהו חדש. וברגע שהוא מגיע ועובר, זה כאילו הוא מעולם לא היה שם.

ואולי החלק הכי קשה הוא שאין לי באמת עם מי לדבר על זה.

ולמען האמת, גם לא תמיד בא לי לדבר.

כי לכולם יש עצות.

כולם יודעים מה אני צריכה לעשות.

"תעשי ככה."
"תחשבי אחרת."
"תנסי את זה."

אבל אם הכל היה כל כך פשוט, כנראה שלא הייתי מסתובבת עם ההרגשה הזאת כבר חודשים.

אז בינתיים אני פשוט כאן.

מתפקדת.

עובדת.

מחייכת כשצריך.

ומנסה למצוא שוב את החשק לחיים שהלך לאיבוד איפשהו בדרך.