עלילות אילונה

החדר סגור.
אוויר דחוס כמו חלל עבודה שאין בו מקום לטעויות.
אני שוכבת על מיטה במרכז כי שם הציבו אותי.
לא שואלת למה.
לא צריכה הסבר.
המיקום שלי ברור כמו הוראה טכנית.
הם סביבי, קבוצה של גברים.
אני נבדקת, מוערכת, מותאמת.
לא כגוף, כמשאב.
מזיזים אותי מעט, נוגעים, מלטפים.
מנשקים, חודרים.
עוצרים, מתחלפים וממשיכים.
אני משתפת פעולה לא כי ביקשו,
אלא כי כך המערכת עובדת.
ומהצד הוא עומד.
לא כחלק מהמעגל, אלא מעליו.
הוא לא צריך לזוז.
לא צריך לאשר בקול.
המבט שלו הוא האישור.
הנוכחות שלו היא הפיקוח.
הוא יודע שאני שם כי זה התפקיד שלי.
אני יודעת שהוא בחר לא לעצור, וזה ההסכם.
אני לא מתפרקת.
אני מתרוקנת.
משאירה רק מה שצריך כדי לתפקד.
אני לא אובייקט שלהם, אני אובייקט שלו,
שמוצב זמנית לשימוש של אחרים, תחת השליטה שלו.
השליטה לא מתבטאת במה שקורה סביבי.
היא במה שהוא לא עושה.
לא מתקרב.
לא מגן.
לא מתערב.