עלילות אילונה

לא חשבתי שזה יקרה ככה.
לא חשבתי שאכיר אותו פה בכלוב.
לא חשבתי שאמצא פתאום, בלי הכנה, את אהבת חיי.
והנה זה קרה כאן ככה.
כאילו כל החיים הובילו לרגע הזה, לאדם הזה.
הוא לא עוד אהבה, הוא החצי השני שלי.
הוא חתיכה ממני שהייתה חסרה לי כל השנים,
משהו בנשמה שלי שידע לחכות עד שהוא יגיע.
וכשהוא הגיע, הכל הסתדר, הפחדים, הגעגועים, השקט.
אפילו הכאב קיבל משמעות.
יש לנו אהבה גדולה.
לא רגילה, לא שקטה, לא קטנה.
אהבה כזאת שמרעידה, שמפחידה, שמכריחה להרגיש עד הסוף.
אהבה שלא נותנת לי להעמיד פנים שאני חזקה כשאני לא.
אהבה שרואה אותי עירומה מבפנים, ובוחרת בי בכל פעם מחדש.
ויש רגעים קשים.
יש תקופות שאני קשה, במיוחד לעצמי.
קשה לי להאמין שמישהו יכול לאהוב אותי ככה.
קשה לי להרגיש ראויה לאהבה כל כך גדולה.
ואז אני בורחת.
לא פיזית. בלב.
מחפשת סיבות לריב, לדחוף, להרחיק.
כאילו אם אכאיב לפני, זה יכאב פחות כשילך.
אבל הוא לא הולך.
הוא לא נותן לי לברוח.
הוא מחזיק את הקשר שלנו חזק, מחזיק אותי חזק,
גם כשאני מתפרקת, גם כשאני צורחת בלי מילים.
הוא יודע מי אני באמת.
הוא יודע כמה אני אוהבת אותו,
גם כשאני שוכחת את זה בעצמי.
אני מתגעגעת אליו גם כשהוא לידי.
אפילו שהוא מטר ממני, הלב שלי מחפש אותו.
אני לא יכולה לדמיין חיים בלעדיו.
העולם בלי היד שלו, בלי הקול שלו, בלי הנשימה שלו לידי
מרגיש ריק.
כל מה שאני רוצה זה אותנו.
כמו שאנחנו עכשיו.
אהבה בלי גבולות.
חיבוקים שלא נגמרים.
נשיקות שמבטיחות בית.
גוף בגוף, לב בלב, בלי פחד, בלי משחקים.
להיות איתו, להרגיש אותו, לדעת שאני שייכת, והוא שייך לי.
אני רוצה להיות הסיבה לחיוך שלו.
המקום שהוא נרגע בו.
החום שלו בסוף יום קשה.
האישה שלו, לא רק במילים,
בחיים, בבחירה, בנשימה.
זו אהבה גדולה.
אהבה של פעם בחיים.
כזו שלא מחליפים, שלא בורחים ממנה באמת,
כזו שנשארים בה גם כשקשה, דווקא כשקשה.
ואני יודעת, עמוק בפנים, שחיכיתי לו כל החיים.
ושאני רוצה אותו, לכל החיים.

האישה שלו 💜

מצד אחד זמן קצר, מצד שני מרגיש כאילו עברתי איתך חיים שלמים.
אני מסתכלת על כל מה שעברנו בדרך הזאת, הרגשות, הפחדים, התשוקה, הקרבה,ההתרסקויות הקטנות והחיבוקים שהחזירו אותי לעצמי, ואני מבינה כמה אתה הפכת להיות מרכז של כל מה שאני מרגישה.
לא ידעתי שאפשר לאהוב ככה.
לא ידעתי שאפשר לרצות ככה.
לא ידעתי כמה הגוף שלי והלב שלי יתמכרו אליך מהר כל כך.
אתה הגבר הראשון שאי פעם גרם לי לרצות בית, עתיד, משפחה.
הגבר הראשון שהלב שלי נפתח אליו באמת, בלי מסכות, בלי מגננות, בלי משחקים.
אני איתך כמו שאני.
פשוט אני.
ואתה…
אתה האהבה שלי, החבר שלי, השקט שלי, והסערה שלי באותו נשימה.
בחצי שנה הזאת היו רגעים שעצרו לי את הנשימה.
הרגעים שאתה תופס אותי קרוב, מנשק אותי כאילו אני הדבר הכי חשוב בעולם.
הרגעים שאתה מפשיט אותי במבט אחד ואני נהיית רטובה רק מזה שאתה מסתכל עליי כאילו אני שלך.
רגעים שאתה מזיין אותי חזק ואני מרגישה סוף סוף שייכת, עטופה, מוחזקת במקום שאני צריכה להיות בו.
ויש גם את הרגעים הפחות נוצצים…
הרגעים שאני מפחדת לאבד אותך, מפחדת לא להיות מספיק.
מפחדת שיום אחד תקום ותבין שמגיע לך מישהי יותר “נורמלית”, פחות סוערת, פחות רעבה, פחות אני.
הרגעים שבהם אני שואלת את עצמי אם אתה תצליח באמת לעמוד בקצב שלי, הרגשי, המיני, הפנטזיות, העומק.
הרגעים שמתעורר בי הפחד לסגור את עצמי כמו שסגרתי את עצמי פעם.
אבל האמת?
כל יום מחדש אתה מוכיח לי שלא באת ללכת.
שאתה רוצה אותי.
שאתה אוהב אותי.
שאני שלך בדרך הכי נקייה והכי מלוכלכת שיש.
בחצי שנה הזאת פתחתי איתך את כל המקומות הכי עדינים שלי, החלומות, הפנטזיות, הרצונות הכבדים שאף פעם לא העזתי להגיד בקול.
הכאב, התשוקה, ההשתוקקות, השליטה שאני רוצה להרגיש, השייכות שאני צריכה.
וכל פעם שאתה מחבק ולא בורח, הלב שלי מתפוצץ מהאהבה הזאת.
אתה הבית שלי, אהבה שלי.
הגבר שאני רוצה לתת לו הכל.
הגבר שאני רוצה לגדול איתו, להישען עליו, להתמסר אליו, להשתגע איתו, להיבנות איתו.
חצי שנה של אהבה, תשוקה, מלחמות קטנות וניצחונות גדולים.
חצי שנה של “אנחנו”.
ואני רק רוצה עוד.
עוד מהנשיקות שלך.
עוד מהחיבוק שלך.
עוד מהלילות שאתה ממלא אותי ואני מרגישה שלך.
עוד מהבוקר שאתה מסתכל עליי ואני יודעת שלא טעיתי כשבחרתי בך.
חצי שנה, אהבה שלי.
ואני כבר לא מדמיינת את החיים שלי בלי זה.
בלי אותך.
בלי אנחנו.

אהבה הכי גדולה שלי 💜