עלילות אילונה

אני אוהבת את הזין שלו כל כך 💜

365 ימים מהרגע שחשבנו יחד אחד על השנייה.

365 ימים מההודעה הראשונה.

365 ימים מהתמונה הראשונה ששלחתי לך.

365 ימים מהרגע שגרמת לי לרצות להיות שלך.

365 ימים מהפגישה הראשונה שלנו.

365 ימים מהשקיעה הראשונה שלנו.

365 ימים מהחיבוק הראשון שלנו.

365 ימים מהחיוך הראשון שלי ושלך.

365 ימים מהנשיקה הראשונה שלנו, הנשיקה ששברה את כל הקרח ברגע שביקשת ממני רשות לנשק אותי. זה היה הרגע שבו פשוט נמסתי, הרגע שבו הבנתי שאתה הגבר שלי.

365 ימים מהסימנים הראשונים שהשארת עליי.

365 ימים מהלילה הראשון שלנו.

365 ימים מהתשוקה, מהסקס, מהטירוף שלנו יחד.

365 ימים מאז שנרדמנו יחד מחובקים בפעם הראשונה.

365 ימים שהיו מלאים בנו.באהבה שלא תמיד הייתה פשוטה, אבל תמיד הייתה אמיתית בטירוף.

365 ימים של אהבה, של געגועים, של לצחוק עד שכואבת הבטן, של לריב ולחזור להתחבק כאילו שום דבר לא יכול באמת להפריד בינינו.

365 ימים שבהם בנינו משהו שהוא רק שלנו. משהו חי, נושם, בוער ומרגיש.

365 ימים שבהם לא משנה מה עבר עלינו, תמיד מצאנו את הדרך לחזור אחד לשנייה. כי גם כשהיה קשה, גם כשהיו ויכוחים, שתיקות, חוסר הבנות ופחדים, הלב שלי תמיד ידע איפה הבית שלו.

שנינו הבאנו איתנו שריטות, טראומות, קנאה, פחד להיפגע ורצון ענק לאהוב ולהיות נאהבים. לפעמים זה שרף מבפנים, לפעמים זה הוציא מאיתנו צדדים שלא אהבנו לראות, אבל אף פעם לא הפסקתי לבחור בך. אף פעם לא הפסקתי לרצות אותך. ואף פעם לא הפסקתי להרגיש שאתה הגבר שלי.
זה לא היה מושלם. זה לא היה קל. אבל זה היה שלנו. אמיתי, חשוף, מלא תשוקה, מלא רגש ומלא חיים.
ובסוף כל יום, לא משנה כמה העולם בחוץ היה מעייף, המקום שהכי הרגיש לי בית היה לידך. להרגיש את היד שלך מחפשת אותי מתוך שינה, להניח את הראש על החזה שלך, להקשיב לנשימות שלך ולהבין שמצאתי משהו שלא פוגשים כל יום.

365 ימים של הבנה.

365 ימים של חברות.

365 ימים של אהבה.

365 ימים של זיונים מטורפים.

365 ימים של אתה ואני נגד העולם.

365 ימים שבהם הפכת להיות האדם שאני רוצה לספר לו הכל, לחלום איתו הכל ולעבור איתו הכל.

ואם 365 ימים האלו הרגישו ככה, אני רק מחכה לראות מה יביאו איתם כל שאר הימים שעוד מחכים לנו.

אני אוהבת אותך כל כך גבר שלי 💜

אין מנוי אין תמונה.

כן כן, אני יודעת שכבר נמאס לכולם מהלאבי דאבי שלנו, אבל אני פשוט לא יודעת איך עוד להוציא את הרגש הזה מהגוף שלי. הדרך שאני מכירה זה או לכתוב לבלוג, או פשוט לאכול אותו בביסים קטנים, ולאכול אותו זה לא אופציה, כי אני לא יכולה אפילו שנייה בלעדיו.

אז אני כותבת.

אני אוהבת אותו. באמת אוהבת, ברמה שאין מילים בעולם שיכולות להסביר עד הסוף את מה שאני מרגישה אליו. מהרגע הראשון הרגשתי איתו בבית. מהרגע הראשון הייתי אני, בלי מסכות, בלי לנסות להיות מישהי אחרת כדי שיאהב אותי. ואני יודעת שהוא אוהב אותי בדיוק ככה, עם כל הפאקים שלי… ויש לא מעט.

אני אוהבת אותו כי הוא בן אדם מדהים, חכם, מתחשב, מצחיק ואוהב. אני מאמינה בו ויודעת שהוא ישיג כל מה שהוא ירצה בחיים האלה. הוא גורם לי לרצות דברים שלא רציתי עם אף אחד אחר.

יש לו מבט כזה שמרגיע אותי בלי מילים, כאילו אומר לי: “הכל יהיה בסדר, אני כאן לידך.”

כשהוא חוזר הביתה, משהו בי נרגע. הכל מרגיש שלם יותר. אנחנו יכולים להיות הכי שטותניקים בעולם, לצחוק על שטויות, לרקוד באמצע הבית כמו משוגעים. הוא יעשה לי איזה ריקוד מפגר, אני אצחק ואקרא לו מפגר, והוא יענה לי “שלך, שלך לכל החיים”.

אני אוהבת שהוא אמיתי איתי, כמו שאני אמיתית איתו. אנחנו מדברים על הכל, פתוחים אחד עם השנייה, לא מתחבאים מהרגש שלנו, גם כשהוא כואב לפעמים. זה לא מובן מאליו בשבילי, וזה בדיוק מה שעושה את זה כל כך אמיתי.

אני אוהבת כל חלק בו, את הגוף שלו, את הריח שלו, את הקרבה שלנו, את הרגעים הקטנים והלא מושלמים. הוא הרוגע שלי, המקום הבטוח שלי.
ואולי הכי חשוב, איתו אני לא מרגישה שאני צריכה לרדוף אחרי אהבה או להוכיח את עצמי. איתו אני פשוט אני ואהובה.

ואני יודעת שהוא נועד בשבילי.
ואני בשבילו. 

וזאת התמונה הראשונה שלנו ביחד 💜

כל יום אני מחכה לרגע הזה,
לרגע שבו היום נגמר ואני חוזרת אליו.
להרגיש שוב את הידיים שלו סביבי,
להיות קטנה בתוך הזרועות שלו,
להניח את הראש על החזה שלו ולתת לכל העולם להיעלם.
כל הדאגות, כל הרעש של היום, פשוט נעלמים.
ורק הוא נשאר.
החום שלו, הריח שלו, הדרך שבה הוא מחזיק אותי קרובה.
יש משהו עמוק בידיעה הזאת,
שאני שלו.
שהמקום שלי הוא שם,
בין הידיים שלו,
נמסה לאט בתוך האהבה שלו.
וכל יום מחדש
אני רק מחכה לרגע שבו אוכל לחזור אליו
ולהיות שוב שלו לגמרי.

האישה שלו 💜

לא חשבתי שזה יקרה ככה.
לא חשבתי שאכיר אותו פה בכלוב.
לא חשבתי שאמצא פתאום, בלי הכנה, את אהבת חיי.
והנה זה קרה כאן ככה.
כאילו כל החיים הובילו לרגע הזה, לאדם הזה.
הוא לא עוד אהבה, הוא החצי השני שלי.
הוא חתיכה ממני שהייתה חסרה לי כל השנים,
משהו בנשמה שלי שידע לחכות עד שהוא יגיע.
וכשהוא הגיע, הכל הסתדר, הפחדים, הגעגועים, השקט.
אפילו הכאב קיבל משמעות.
יש לנו אהבה גדולה.
לא רגילה, לא שקטה, לא קטנה.
אהבה כזאת שמרעידה, שמפחידה, שמכריחה להרגיש עד הסוף.
אהבה שלא נותנת לי להעמיד פנים שאני חזקה כשאני לא.
אהבה שרואה אותי עירומה מבפנים, ובוחרת בי בכל פעם מחדש.
ויש רגעים קשים.
יש תקופות שאני קשה, במיוחד לעצמי.
קשה לי להאמין שמישהו יכול לאהוב אותי ככה.
קשה לי להרגיש ראויה לאהבה כל כך גדולה.
ואז אני בורחת.
לא פיזית. בלב.
מחפשת סיבות לריב, לדחוף, להרחיק.
כאילו אם אכאיב לפני, זה יכאב פחות כשילך.
אבל הוא לא הולך.
הוא לא נותן לי לברוח.
הוא מחזיק את הקשר שלנו חזק, מחזיק אותי חזק,
גם כשאני מתפרקת, גם כשאני צורחת בלי מילים.
הוא יודע מי אני באמת.
הוא יודע כמה אני אוהבת אותו,
גם כשאני שוכחת את זה בעצמי.
אני מתגעגעת אליו גם כשהוא לידי.
אפילו שהוא מטר ממני, הלב שלי מחפש אותו.
אני לא יכולה לדמיין חיים בלעדיו.
העולם בלי היד שלו, בלי הקול שלו, בלי הנשימה שלו לידי
מרגיש ריק.
כל מה שאני רוצה זה אותנו.
כמו שאנחנו עכשיו.
אהבה בלי גבולות.
חיבוקים שלא נגמרים.
נשיקות שמבטיחות בית.
גוף בגוף, לב בלב, בלי פחד, בלי משחקים.
להיות איתו, להרגיש אותו, לדעת שאני שייכת, והוא שייך לי.
אני רוצה להיות הסיבה לחיוך שלו.
המקום שהוא נרגע בו.
החום שלו בסוף יום קשה.
האישה שלו, לא רק במילים,
בחיים, בבחירה, בנשימה.
זו אהבה גדולה.
אהבה של פעם בחיים.
כזו שלא מחליפים, שלא בורחים ממנה באמת,
כזו שנשארים בה גם כשקשה, דווקא כשקשה.
ואני יודעת, עמוק בפנים, שחיכיתי לו כל החיים.
ושאני רוצה אותו, לכל החיים.

האישה שלו 💜

מצד אחד זמן קצר, מצד שני מרגיש כאילו עברתי איתך חיים שלמים.
אני מסתכלת על כל מה שעברנו בדרך הזאת, הרגשות, הפחדים, התשוקה, הקרבה,ההתרסקויות הקטנות והחיבוקים שהחזירו אותי לעצמי, ואני מבינה כמה אתה הפכת להיות מרכז של כל מה שאני מרגישה.
לא ידעתי שאפשר לאהוב ככה.
לא ידעתי שאפשר לרצות ככה.
לא ידעתי כמה הגוף שלי והלב שלי יתמכרו אליך מהר כל כך.
אתה הגבר הראשון שאי פעם גרם לי לרצות בית, עתיד, משפחה.
הגבר הראשון שהלב שלי נפתח אליו באמת, בלי מסכות, בלי מגננות, בלי משחקים.
אני איתך כמו שאני.
פשוט אני.
ואתה…
אתה האהבה שלי, החבר שלי, השקט שלי, והסערה שלי באותו נשימה.
בחצי שנה הזאת היו רגעים שעצרו לי את הנשימה.
הרגעים שאתה תופס אותי קרוב, מנשק אותי כאילו אני הדבר הכי חשוב בעולם.
הרגעים שאתה מפשיט אותי במבט אחד ואני נהיית רטובה רק מזה שאתה מסתכל עליי כאילו אני שלך.
רגעים שאתה מזיין אותי חזק ואני מרגישה סוף סוף שייכת, עטופה, מוחזקת במקום שאני צריכה להיות בו.
ויש גם את הרגעים הפחות נוצצים…
הרגעים שאני מפחדת לאבד אותך, מפחדת לא להיות מספיק.
מפחדת שיום אחד תקום ותבין שמגיע לך מישהי יותר “נורמלית”, פחות סוערת, פחות רעבה, פחות אני.
הרגעים שבהם אני שואלת את עצמי אם אתה תצליח באמת לעמוד בקצב שלי, הרגשי, המיני, הפנטזיות, העומק.
הרגעים שמתעורר בי הפחד לסגור את עצמי כמו שסגרתי את עצמי פעם.
אבל האמת?
כל יום מחדש אתה מוכיח לי שלא באת ללכת.
שאתה רוצה אותי.
שאתה אוהב אותי.
שאני שלך בדרך הכי נקייה והכי מלוכלכת שיש.
בחצי שנה הזאת פתחתי איתך את כל המקומות הכי עדינים שלי, החלומות, הפנטזיות, הרצונות הכבדים שאף פעם לא העזתי להגיד בקול.
הכאב, התשוקה, ההשתוקקות, השליטה שאני רוצה להרגיש, השייכות שאני צריכה.
וכל פעם שאתה מחבק ולא בורח, הלב שלי מתפוצץ מהאהבה הזאת.
אתה הבית שלי, אהבה שלי.
הגבר שאני רוצה לתת לו הכל.
הגבר שאני רוצה לגדול איתו, להישען עליו, להתמסר אליו, להשתגע איתו, להיבנות איתו.
חצי שנה של אהבה, תשוקה, מלחמות קטנות וניצחונות גדולים.
חצי שנה של “אנחנו”.
ואני רק רוצה עוד.
עוד מהנשיקות שלך.
עוד מהחיבוק שלך.
עוד מהלילות שאתה ממלא אותי ואני מרגישה שלך.
עוד מהבוקר שאתה מסתכל עליי ואני יודעת שלא טעיתי כשבחרתי בך.
חצי שנה, אהבה שלי.
ואני כבר לא מדמיינת את החיים שלי בלי זה.
בלי אותך.
בלי אנחנו.

אהבה הכי גדולה שלי 💜