עורבים ושאר אוכלי נבלות צורחים מתחרים ביניהם על בשר אדם שנשכח וננטש
עשן מצחין עולה מבורות המלחמה וריח של דם ומוות נפוץ באוויר צובע את הכל בדממת אבל נצחי
ככה היא זכרה את הבית שלה את ערש ילדותה את ארץ מולדתה
חטופה מושלכת נגררת משערה היא הובאה אל ארמון המלך החזק יותר...
החזק יותר מנצח, השיעור הראשון שלמדה בחייה החדשים שהתחילו באותו יום נורא של רוע וכאב שקרע את חייה הקודמים כאילו היו דף מספר שנזרק זה לא מכבר לפח..
לפעמים היא לא האמינה שזה קרה לה.
והיום
אותו המלך ישב על הכיסא מוקף פילגשים מכל הארצות אותן כבש
מלטפות אותו ועורגות על גופו
מביטות בו בהערצה, מסלסלות את שערו ומתחנחנות אליו בעיניים עגולות מעריצות כבדות ריסים
הוא לא הביט ולא הקדיש בדל תשומת לב אליהן
הן היו מובן מאיליו.. עוד אביזר כמו הרצפה עליה דרך.
המלך הרים את קולו
הוא רצה משהו..
ציווה על הסריס שלו להביא לו את הדבר ההוא
את מה שגרם לו להילחם ולסכן את עצמו מספר שנים ארוכות וקשות.
הוא ציווה והסריס רץ מהר..
הוא ציווה עכשיו
אבל בלבו ביקש אותה המון זמן
את המלכה החדשה
את זו שלקח שלל במלחמה
היא שלו מהיום בו ראה אותה בטעות.
ולא סתם ציווה היום,
היה זה ערב טקס הניצחון, צריך להכין אותה.
זה הערב בו יציג את הכיבוש האולטימטיבי,
את הסיבה לכל הבחורים המתים האלמנות והיתומים החדשים שיצר בעם שלו
הסיבה לכל הכאב הנורא הסבל שיימשך עוד המון שנים,
היא.
המלכה השבויה נכנסה לאולם הכס לבושה בגלימת משי סגולה
עורה מבריק מאמבטיות חלב וחמוקיה נגלים ונסתרים חליפות עם כל תנועה של האגן המלא שלה
לראשה נזר כסף משובץ אבני ספיר כחלחלות שהבליטו את עיניה הבהירות ועמד בניגוד לשערה הכהה והמתולתל קלות שגלש והסתיר את צוארה הענוג והדק, כמעט שברירי למראה.
טפיפות רגליה היחפות כמו הדגישו כמה היא מרגישה בביתה שלה בטוחה ומוגנת באולם הכס של הכובש שרצח את כל משפחתה כמעט..
הדיסוננס היה קורע לב, הניגוד היה נוראי - לו הייתם יכולים לראות את זה - כשהגיעה אל הכס והרימה עיניים משועממות אל המלך, עיניים שמשהו מת בהם,
משהו חי שהיה שמח ומפזז נעדר עכשיו. וההיעדרות הזו כמו סימלה את כל המוות שהשאירה מאחוריה אך נשאר בליבה והשתקף בעיניה האפורות.
הוא ידע שדרך ארוכה לפניו והמלחמה שהחל לפני מספר שנים רק מקבלת את פניה האמיתיות עכשיו כשגופה של זו ברשותו...
כמה שעות אח"כ:
היא קשורה על במה בכיכר העיר
המקום ענק ומלא אנשים נשים וילדים שצורחים שואגים משולהבים בתאוות דם, פרצופיהם מעוותים ומטושטשים בעיניה.. היא לא רואה כמעט כלום
היא רואה אותו ולא מצליחה להוריד ממנו את העיניים
היא רוצה להגיד לו "אני מצטערת אהובי, סליחה שאתה נאלץ לראות אותי ככה לעיניך.. אני אוהבת אותך כל כך"
אך שפתיה כמו שכחו איך לדבר, היא רק מצליחה להמשיך להסתכל עליו מבועתת מהזוועה בה היא לוקחת חלק.. נחדרת לקול התבוסה הכי גדולה של בעלה...
עיניו של הגבר שאהבה נשואות אליה, ראשו מוחזק בלפיתת ברזל בידי שומר שלישי שמשאיר את מבטו יציב כלפי הבמה המרכזית ובידו הפנויה פוער את עיניו מוודא שלא יחמיץ שום פרט..
השומרים אוחזים את ידיו וקול השאון שמקים העם הברברי כמעט ולא נשמע באוזניה
הדמעות בעיניו של הגבר שאהבה כל חייה זולגות בשעה שהיא מרגישה את איבר המין הגדול והזר הלא מוכר הזה חודר אותה עושה בה כבתוך שלו
בגדיה המצחינים, אלה שלבשה ביום הארור בו נחטפה קרועים משתלשלים סביבה וקול היבבות של בעלה כמו מתחבר עם הגניחות הברבריות של הזר הכובש הנבל המוטרף שלוחש בשפתו מילים זרות במבטא גרוני..
הכאב בתוכה מעורר תחושות והיא רוצה למות מבושה מכל הרטיבות שנוזלת בין הרגליים שלה, המחשבה שהגוף שלה נהנה מהאכזריות הזו בלתי נתפסת והיא מנסה לא לחשוב על כלום אבל הגבר שהיא אוהבת לכוד חסר אונים צופה בה נאנסת מול כולם,
והבושה אוי הבושה על כך שזה עושה לה דברים...
הכאב במפרקי ידיה מהחבלים שנקשרו לעמודים בכיכר העיר בבמה המפוארת שהוקמה לכבודה כמעט ולא מורגש בשעה שהיא נחבטת הלוך ושוב.. שיערה פזור סביב ראשה ודבוק לפניה הרטובות מזיעה ודמעות.
עיניה הפעורות כמו של חיה לכודה כמעט נקרעות וכל הדם אוזל מפניה כשהיא רואה את אחד השומרים מסמן לחברו גדל הגוף שעמד בצד והלה שולף את חרבו מתקרב לבחיר ליבה
היום אני מחבק אותי קודם כל, כל השאר שיקחו מספר, יחכו לתורם נדיב ממני (טווינק טווינק)....
היום אני רואה מלאכים אני רואה שמים אני רואה אמת ברורה כמו שמש יוקדת - אני טוב, אני בסדר גמור, אני שומר על עצמי.. יש בתוכי ילד קטן יפהפה שאני חייב לשמור עליו.
היום אני גבר חזק עם מוטת כתפיים רחבה מספיק להחזיק אותך ואותי ואת שני הילדים שאנחנו.. אני יכול להחזיק אותנו ועדיין להקשיב איפה קשה איתי
איפה אני לא מדוייק, אני טוב.
איפה אני מפספס, אני אהוב
איפה אני טועה, אני חשוב
איפה הייתי מרוכז בעצמי כי פחדתי לאבד משהו שמעולם לא היה לי אבל זה רק עוד הרגל.. אני אלמד ואגדל גם שם
קרה לכם פעם שנפגשתם עם מישהו עם מישהו מהכלוב, ולמחרת פייסבוק או אינסטגרם הציעו לכם להוסיף אותו כחבר?
החרדה שמא הוא גם מקבל אתכם ב PYMK (People you may know) מציקה ועוכרת שלווה כמו סלוטייפ שנדבק לעקב..
זה לא קסם וזה לא צירוף מקרים, זו מערכת ריגול שעובדת בתוך הנייד שלנו.
בפוסט הזה אני אסקור את השיטות של חברת "מטא" (הבעלים של פייסבוק, וואטסאפ ואינסטגרם) כדי לעקוב אחרינו.
הן לא צריכות רק את ה-GPS שלכם; הן מסוגלות "להקשיב" לצלילים שקטים מאוד שהאוזן שלנו לא שומעת אבל המיקרופון של הטלפון קולט, וכך הן מבינות ששני מכשירים נמצאים באותו חדר. הן בודקות אילו רשתות Wi-Fi יש סביבכם, ואפילו משתמשות ברכיבים בתוך האייפון שנועדו במקור לעזור לכם למצוא מפתחות אבודים, רק כדי להבין מי עומד לידכם.
קודם אנסח את הדרכים למנוע את התופעה ובסוף אוסיף את המידע הטכני לאלה מכם שאמיצים(חפרנים) מספיק כדי להבין כמה המעקבים כיום הפכו לחזון נפרץ.
אנדרואיד
(כי אין עלינו בעולם - אפל סתם פלצנים) :
- השמות יכולים להשתנות מעט ממכשיר למכשיר, למשל בין סמסונג לשיאומי, אבל העיקרון זהה -
כיבוי המיקום המדויק:
היכנסו להגדרות > אפליקציות > חפשו את פייסבוק (ואחר כך את אינסטגרם). לחצו על הרשאות (Permissions) > מיקום (Location). כבו את המתג של השתמש במיקום מדויק (Use precise location). עצירת הסריקה של "מכשירים בקרבת מקום":
באותו מסך של הרשאות האפליקציה, חפשו הרשאה שנקראת מכשירים בקרבת מקום (Nearby devices). לחצו עליה ושנו את ההגדרה לאל תאפשר (Don't allow).
זה צעד קריטי שמונע מהטלפון להשתמש בבלוטות' כדי לזהות מי יושב לידכם.
כיבוי סריקות רשת נסתרות:
חזרו למסך ההגדרות הראשי של הטלפון > מיקום (Location) > שירותי מיקום (Location services). כבו את סריקת Wi-Fi ואת סריקת Bluetooth. זה ימנע מהטלפון לחפש רשתות ומכשירים ברקע גם כשהבלוטות' וה-Wi-Fi כבויים.
חסימת המיקרופון:
חזרו להגדרות > אפליקציות > פייסבוק/אינסטגרם > הרשאות. היכנסו למיקרופון (Microphone) ושנו לאל תאפשר (Don't allow) או "שאל בכל פעם".
אייפון
כיבוי המיקום המדויק:
היכנסו להגדרות (Settings) > פרטיות ואבטחה (Privacy & Security) > שירותי מיקום (Location Services). מצאו ברשימה את פייסבוק ואת אינסטגרם. כבו את המתג שנקרא מיקום מדויק (Precise Location). עדיף לשנות את ההרשאה ל"אף פעם" (Never). עצירת הסריקה של אנשים סביבכם (רשת מקומית ובלוטות').
חזרו לתפריט פרטיות ואבטחה. היכנסו לרשת מקומית (Local Network) – כבו את המתג ליד פייסבוק ואינסטגרם. זה ימנע מהן לסרוק מכשירים אחרים שמחוברים לאותו Wi-Fi (למשל בבית קפה). היכנסו לבלוטות' (Bluetooth) באותו תפריט, וכבו גם שם את המתג לאפליקציות האלו. חסימת המיקרופון:
עדיין בתפריט פרטיות ואבטחה, היכנסו למיקרופון (Microphone) וכבו את הגישה לאפליקציות של מטא. הן לא צריכות לשמוע את רעשי הרקע שלכם.
צעדי חובה לשני סוגי המכשירים
אם אתם גולשים על רשת WIFI חשוב שתיכנסו להגדרות של אותה רשת ספציפית וודאו שמוגדרת כתובת MAC אקראית / מתחלפת (Randomized MAC / Private Wi-Fi Address)."
כדי למנוע מפייסבוק לחבר ביניכם לבין מישהו שרק עכשיו שמר את המספר שלכם, חזרו להגדרות פייסבוק וחפשו את הסעיף 'איך אנשים מוצאים אותך ויוצרים איתך קשר' (How people find and contact you). שנו את ההגדרה של 'מי יכול לחפש אותך באמצעות מספר הטלפון שסיפקת' ל-'רק אני' (Only me). ככה גם אם איכשהו שמרו את המספר פייסבוק תחסום את הקישור אליכם.
כדי למנוע מוואטסאפ לחשוף את המיקום שלכם כשאתם מקבלים שיחה מאדם חדש, היכנסו בוואטסאפ להגדרות > פרטיות > מתקדם, והדליקו את המתג של הגנה על כתובת ה-IP בשיחות (Protect IP address in calls). זה יאלץ את השיחה לעבור דרך השרתים של מטא ויסתיר את הרשת האמיתית שלכם.
(בתוך האפליקציה עצמה) אחרי שחסמתם את הטלפון, חשוב לעצור את שאיבת הנתונים מתוך פייסבוק עצמה.
פתחו את פייסבוק, היכנסו להגדרות ואז למרכז החשבונות (Accounts Center). בחרו ב - המידע וההרשאות שלך (Your information and permissions). לחצו על העלאת אנשי קשר (Upload contacts). כבו את המתג (כדי להפסיק לשאוב את ספר הטלפונים שלכם) ולחצו על מחיקת אנשי קשר כדי לנקות את מה שכבר נאסף.
עצירת מעקב מחוץ לאפליקציה (נגיד כשסורקים תפריטים במסעדות): עדיין בתוך 'מרכז החשבונות', חפשו את הפעילות שלך מחוץ ל-Meta (Your activity off Meta technologies). לחצו על ניקוי פעילות קודמת (Clear previous activity), ו לאחר מכן היכנסו לניהול פעילות עתידית ושנו לניתוק פעילות עתידית (Disconnect future activity).
להלן דרכי איסוף המידע של מטא בניידים חכמים:
סריקת רשתות Wi-Fi וכתובות IP: איסוף שמות רשתות סמוכות (SSID) וכתובות הראוטרים (BSSID). בנוסף, זיהוי משתמשים שיוצאים לאינטרנט דרך אותה כתובת IP ציבורית בו-זמנית. ניטור הרשת המקומית (Local Network): שימוש בפרוטוקולים כמו ARP ו-mDNS לסריקת כלל המכשירים המחוברים לאותו נתב (כמו בבית קפה או משרד) ואיתור כתובות ה-MAC הפנימיות שלהם. מזהי בלוטות' (BLE Beacons): קליטת אותות ממשדרים סביבתיים (בקניונים, כנסים וכדומה) כדי לאשר ששני מכשירים נמצאים באותו רדיוס פיזי באותו הרגע. תקשורת Ultra Wideband (UWB): ניצול הרשאת אינטראקציות בקרבת מקום (Nearby Interactions) ושבב ה-U1/U2 של אפל למדידת מרחק סנטימטרי וכיוון מרחבי בין שני מכשירים בחדר. מעקב אקוסטי אולטרה-סוני (uXDT): שימוש במיקרופון לקליטת אותות קול נסתרים בתדרים גבוהים המושמעים ברקע; קליטת אותו האות בשני מכשירים מעידה על שהייה באותו חלל. פרופילי צללים וסנכרון אנשי קשר: שאיבת פנקסי הטלפונים של משתמשים אל שרתי מטא. הוספת מספר טלפון של אדם חדש לאחר פגישה מתורגמת מיד לזיקה חברתית במערכת. תאימות דטרמיניסטית ועקיפת הגנות: שימוש בדפדפן המובנה (In-App Browser) ופיקסלים של מטא ברחבי הרשת כדי להצליב נתוני גלישה וסריקות קוד (כמו תפריט במסעדה) ולעקוף את חסימת המעקב של אפל (ATT). דליפת מיקום בשיחות WhatsApp: שימוש בפרוטוקול עמית-לעמית (P2P) בשיחות קוליות רגילות, אשר גורם לשני הטלפונים להחליף ביניהם כתובות IP חיצוניות ולחשוף מיקום גיאוגרפי משוער.
רגעים שבהם הצלחתי לעצור נשימה ולייצב את היד כדי לראות משהו מנקודת מבט אחרת
הקושי להסתכל מחוץ לתחת שלי עצמי - סלחו לי על הביטוי -
זו החומה העבה והגדולה ביותר בתוך קשרים גשרים ומערכות יחסים. הרבה פעמים נדהמתי לגלות כמה הכל יותר פשוט כשאני מתבונן על סיטואציה מנקודת מבט אחרת..
במובן זה התמונות של היום היוו לי אתגר :
בתמונה הראשונה השקעתי כמעט 5 דקות של צילומים כדי להימנע מלתפוס בניין גדול בתוך בפריים, התחושה שקיבלתי ושרציתי להעביר היא של שלווה וצמיחה באופן נוסטלגי, היא מייצגת ומזכירה לי את תקופת ילדותי בשכונת שבזי בתל אביב (אזור סוזן דלל) שמתבטאת בחומה בשיח המטפס ובדקל הכ"כ לא אופייני לירושלים.
היכולת שלי לתפוס את הזווית הזו הפתיעה אותי בתמונות הראשונות (בהן הבניין נכנס לתמונה), לא ציפיתי שתהיה לי עין לזה ושמחתי שהצלחתי לתפוס את התחושה ממבט מהצד.
הבניין שעליו זורחת השמש וברקע הירח שעדיין לא פינה את מקומו מתאר בשבילי את התחושה המופלאה כילד כשאתה רואה את הירח בשעות היום ותוהה מה לעזאזל ולכל הרוחות קורה פה.
אני גדלתי במושב אבל משום מה - נסתרות דרכי המוח - דווקא הבניין הזה עם גימור הטיח הדוקרני הזה מזכיר לי את שעות הבוקר שלי כילד... תחושת הפליאה והניגוד בין האור לצל הקסימו אותי וגם שם ליטשתי מעט כדי לפצות על היכולת הנמוכה של המצלמה שלי להעביר את חדות התמונה.
