רחם 🍐

כשבכית על המיטה שלי היית הכי יפה

ומכל השירים שכתבתי רק לך אני מנגן את הלחן שמזכיר לי אותך

אני באמת מניח שמי שנכנס לפה לא חשש לחוות את הזעזוע אבל אני זוכר שאת הקומיקס הזה הכרתי הרבה לפני שהבנתי שאני סדיסט 

אני זוכר את התחושה של אשמה עזה כשאני מרגיש איך אני מתגרה מהחוויה המתעללת של הגברים וסובלת של הנשים בקומיקס הזה.

הוא לא מתוחכם יותר מדי - פשוט אלים ואכזרי

מקווה שתהנו  :)

מצורפות תמונות לדוגמה

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

התלבטתי בין שני הקאברים האלה 

אז תבחרו אחד לפני שאתם מתחילים לקרוא 

גם את הכאב שלי היא רוצה

את הסוג שמתחבא עמוק 

סדנא סטירות לפנים ספונטנית - פעם ראשונה בכלל שאני מוסר שליטה ככה ועוד על הפנים שלי

פעם ראשונה שלה שהיא לוקחת את הדינמיקה הזו ככה 

פשוט יושבת לי על החזה ברכיים נועלות את הידיים לצידי הגוף. 

אני מהרהר בזה שאני יכול להעיף אותה אבל בוחר לאונן כי זה מחרמן אותה 

ואז

בום !

הראשונה מפתיעה אותי

בפעמים קודמות הייתי גיבור אמרתי לה יותר חזק

והיא עדינה ומתוקה כזו שאלה בחשש אם אני בטוח..

ועכשיו שחררה לי את הראשונה שהתלבשה מושלם,

אני עוד בהלם והיא אומרת לי "פתח את העיניים" 

אני פותח והיא מחייכת מתענגת על היד שלי שזזה ליד הירך שלה 

מחככת את התחת שלה בכיפה של הזין שלי 

שומעת אותי גונח מופתע מהמהלך הזה

היא יודעת כמה שאני מטורף על התחת שלה

השנייה והשלישית באות בלי מרווח נשימה 

בום!  בום!

אני מרגיש את היד שלי מפסיקה לזוז 

...

בום! בום! בום! 

עוד שלושה ואני מרגיש את הראש שלי מזדעזע 

ואותי נסחף נשמט 

לאיזה מין ערפל ורוד-כתום רך שכאילו תמיד היה שם 

בום !

בום !

בום !

אני שוקע בערפל כמעט לגמרי..

משהו עולה מהערפל הזה 

מה זה?

לא יכול להיות..

זה עצב? מה הקשר עצב עכשיו?

אשכרה..

עצב נוראי 

אני מרגיש את הגוף שלה עליי 

מריח אותה 

מרגיש את היד השנייה שמייצבת לי את הראש 

בדיוק כמו שלימדתי אותה 

בום !

בום !

בום !

אני עם עיניים עצומות כמעט לא נוכח במציאות

אני פשוט מרגיש את הרגש הזה כמו צונאמי שעולה מתוכי 

הוא מלוח...

העיניים שלי כמו ים שגואה 

רטיבות..

רגע.. מה? 

העיניים שלי? 

מה קורה פה??

עוד שתיים שלוש סטירות 

והפנים שלי מתעוותות 

העצב והצער אופפים אותי 

אני מרגיש את הגוף שלי מיטלטל 

הבטן שלי מתכווצת ויוצא ממני קול שלא הכרתי 

כמעט ולא... 

מה זה אני בוכה? 

המוח שלי תוהה כשאני מבין שאני מתייפח

בוכה בוכה.. כל הטקס המפואר 

דמעות כמו ברזים, נזלת באף, קולות של השתנקות ללא אוויר 

והיללה הזו שלא שמעתי אולי 25 שנים 

זה יוצא ממני? אני משתאה ומתרגש 

אני מרגיש את הכל 

הכל הכל.

אני מרגיש את הנוכחות שלה עליי סביבי בנשמה שלי

כאילו היא אומרת לי

"תן לי את זה.. אני רוצה הכל, את העונג ואת הכאב, את האושר והצער הכי עמוק שתוכל לתת לי" 

ואני נותן לה הכל.

אני מתפרק והיא עוטפת אותי נשכבת עליי ומחבקת אותי 

אני בוכה חזק יותר משתנק חזק יותר 

ממלא את הכל בדמעות שלי 

"יפה שלי חיים שלי נשמה שלי" היא ממלמלת ועוטפת מחבקת מלטפת לי את השיער 

אני בידיים שלה הכי מוגן ובטוח, ומפורק לאבק 

אני הילד שהרביצו לו שוב ושוב 

הילד שלמד שאסור לבכות כשכואב ומשפילים אותו 

הילד שהפך לגבר שפוחדים להתעסק איתו 

הילד שכשכואב לו גם כיום הוא כמעט לא זוכר להרגיש שזה באמת צער ולא נעים 

הילד הזה יצא שם 

והיא אהבה אותו, היא לקחה אותו אליה באהבה שלא תלויה בכלום רק בזה שהוא מסכים לצאת.. 

היא אהבה אותי שם כמו שאפפעם לא יכלו לאהוב אותי וזה שבר אותי, זה פירק את כל המגננות שלי לדמעות ענקיות שפשוט ירדו בזמן שכל הגוף שלי רועד לה בחיבוק שלא הרפה ממני לרגע. 

- שקלתי להמשיך מהשלב של הבכי לפנטזיה בה היא ממשיכה לסטור לי ולהגיד לי שככה היא אוהבת אותי ואז מתגלשת קדימה ומתיישבת לי על הפה שמייבב ובוכה  ומאוננת את עצמה עליי ככה שאני בוכה יותר ומגרה אותה יותר.. 

אבל זה יפה ככה אותנטי פגיע וחשוף כמו שזה 

בלי פנטזיות שיכתימו את האירוע הקדוש הזה שהיה לי. 

זכיתי לחיות חיים שכאלה. 

כן אני יודע שזה לא מקורי אבל זה כתוב כ"כ יפה ונכון שפשוט הרגשתי צורך לשתף את זה פה

(לא הצלחתי ליצור קשר עם הכותב אבל זה פורסם בקבוצה ציבורית..אז נראה לי שזה סבבה נכון? - אני גם משאיר לינק לערוץ שלו)

מחשבות על בינה

הבינה המלאכותית לא מחליפה אנשים. היא מחליפה תירוצים.

אני זוכר שלפני כמה שנים הייתי בטוח שידע הוא היתרון הכי גדול שיש לאדם.
מי שיודע יותר, מנצח.
מי שלמד יותר, מתקדם.
מי שזוכר יותר, שווה יותר.

נו, ו...

היום יש לי בכיס כלי שיודע להסביר כמעט כל נושא, לכתוב קוד, לנתח מסמכים, לבנות מצגות, לתרגם, לסכם, לחפש, לחשוב בקול רם ואפילו להתווכח איתי.

ופתאום השאלה היא כבר לא מי יודע.
השאלה היא מי יודע מה לעשות עם מה שהוא יודע.
וכל פעם שאני רואה עוד פוסט של "ה-AI יחליף את כולם", אני מרגיש שאנחנו מפספסים את הסיפור האמיתי.

הסיפור הרבה יותר מעניין.
וגם הרבה יותר מפחיד.
כי ה-AI לא בא לקחת את העבודה של בני האדם.
הוא בא לקחת את כל החלקים בעבודה שמעולם לא באמת רצינו לעשות.

הבעיה היא שבדיוק שם התחלנו ללמוד.
במשך עשרות שנים בנינו קריירות כמו חדר כושר.
התחלנו ממשקלים קטנים.
עשינו עבודה שחורה.
טעינו.
חטפנו הערות.
בנינו שריר.
ואז לאט לאט הפכנו למומחים.
היום מגיע AI ואומר:
עזוב את כל התהליך.
קח את התוצאה.

ופה מתחילה הבעיה.

כי אם פעם הדרך למומחיות עברה דרך אלפי שעות של ביצוע, היום שכבת הביצוע נעלמת.
המתכנת הזוטר.
האנליסט המתחיל.
המעצב הצעיר.
איש השירות.
איש המכירות.
כל אותם תפקידים שהיו בית ספר למצוינות.
פתאום מגלים שחלק גדול מהעבודה שלהם כבר נעשה על ידי מכונה.

וזה יוצר פרדוקס מוזר.

העולם צריך יותר מומחים.
אבל בונה פחות מומחים.
כי סולם הכניסה מתקצר.
במילים אחרות:
ה-AI לא מחליף את הארכיטקט.
הוא מחליף את הפועלים שבדרך כלל גדלים להיות ארכיטקטים.
וזה חתיכת אתגר.

אבל יש כאן עוד משהו.
הרבה אנשים חושבים שה-AI הופך את כולם לגאונים.
אני לא בטוח.
אני חושב שהוא עושה משהו אחר.
הוא מעלה את הרצפה.
לא את התקרה.
אם פעם אדם ממוצע כתב מסמך ברמה 5 מתוך 10, היום הוא יכול להגיע ל-8.
אם פעם עסק קטן היה נראה חובבני, היום הוא יכול להיראות כמו חברה של מיליון דולר.
אם פעם היית צריך צוות שלם כדי להוציא רעיון לפועל, היום אתה יכול לעשות את זה לבד.
וזה מדהים.
אבל גם אכזרי.
כי כשהרצפה עולה, היתרון של הבינוניים נעלם.
כולם נראים טוב.
כולם כותבים יפה.
כולם מייצרים תמונות.
כולם בונים אתרים.
כולם "מבינים AI".

ואז המשחק משתנה.
פתאום לא שואלים מי יודע להשתמש בכלי.
שואלים מי יודע לחשוב.
מי יודע להוביל.
מי יודע לקבל החלטות.
מי יודע לחבר בין נקודות שאף אחד אחר לא רואה.
מי יודע לקחת אחריות.
הפער בין אדם חלש לאדם ממוצע מצטמצם.
אבל הפער בין אדם ממוצע לאדם יוצא דופן?
יכול דווקא לגדול.
כי גם המצוינים מקבלים AI.
ופה אני חושב שאנחנו מתקרבים לאחד השינויים הכי גדולים של העשור.

מאות שנים בנינו חברה שמתגמלת גישה לידע.
מי שהחזיק בספרייה היה חזק.
מי שהיה באוניברסיטה הטובה ביותר היה חזק.
מי שהיה ליד המידע היה חזק.
היום הידע הופך לסחורה.
זמין. מיידי. זול (יחסית).
כמעט כמו חשמל.

וזה מזכיר לי רעיון יהודי עתיק.
"תורה מונחת בקרן זוית, כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד"
במשך רוב ההיסטוריה זה היה אידיאל.
היום זו הופכת להיות מציאות.
הידע מונח באמצע הרחוב.
השאלה היא כבר לא אם אתה יכול להגיע אליו.
השאלה היא מה תעשה איתו.

וכאן מגיע החלק שהכי מסקרן אותי.
אולי דווקא בגלל שכל כך הרבה דברים יהפכו לסינתטיים, אנחנו נתחיל להעריך מחדש את מה שאי אפשר לייצר.
אותנטיות. אופי. נוכחות. אמון. קשר אנושי.

אני מסתכל על מה שקרה אחרי הקורונה.
כולם היו בטוחים שזום יחליף פגישות לגמרי.
שלא נצטרך משרדים.
שלא נצטרך כנסים.

ואז העולם נפתח.
ופתאום אנשים טסו יותר.
נפגשו יותר.
יצאו יותר.
חיפשו חוויות אמיתיות.
כאילו אחרי שנים של מסכים, הגוף צעק שהוא רוצה לחזור למציאות.

מי יודע אולי אותו דבר יקרה עם AI.
ככל שיהיו יותר תמונות מזויפות, נרצה יותר לראות דברים אמיתיים.
ככל שיהיו יותר אווטרים, נרצה יותר לפגוש בני אדם.
ככל שיהיו יותר טקסטים שנכתבו על ידי מודלים, נרצה יותר לשמוע אנשים שחוו משהו על בשרם.

לא כי הטכנולוגיה תיכשל.
בדיוק להפך.
כי היא תצליח כל כך, שנפסיק להתרגש ממנה.

בסוף, כמו כל מהפכה טכנולוגית, גם זו לא באמת עוסקת בטכנולוגיה.
היא עוסקת בבני אדם.
במה אנחנו מעריכים.
במה אנחנו מתגמלים.
ובמה אנחנו בוחרים להיות.

אז אולי השאלה האמיתית היא לא איזה מקצוע ה-AI יחליף.
אלא איזה סוג של בני אדם יצליחו בעולם שבו כולם מחזיקים באותה אינטליגנציה בכיס.

כי אם לכולם יש מנוע של פורמולה 1,
בסוף מה שיקבע הוא לא המנוע.
אלא הנהג.

---

Spotlight by Daniel Trabelsi

אז למה אני עדיין מנסה?

כנראה הצורך לשמר תחושות אמורפיות במילים מדודות ספורות ושפויות

אבל כשאני עושה אני פחות כותב  - העיבוד מתבצע תקופה ארוכה אח"כ

הנה טקסט מלפני 4 שנים בערך - מי היה מאמין שאעמוד פה ואקרא את זה בחמלה וחיבוק לעצמי:

נרגש נכנס לו מורעב לעיר הרועשת
הוא מורעב
מורעב.

 

לא רואים עליו
לא שומעים ולא מרגישים
את מבול הצעקות שניתך עליו בחלל ראשו:
"הוא" "והיא"
"והם,וגם הוא,"
"ותראה שם, ותראה
ותראה..."
ותראה.

 

הקולות מייסרים אותו מגרגרים
מהבטן עולים באד חומצתי
מחוררים לו את החזה
מנקבים לו את הנשמה
"לכולם יש, ולי אין.
כבר כמה שנים שלכולם יש,
ולי אין"

 

המורעב אז פונה..מבקש מהסובבים קצת לעצמו..
והנה זה פלא,
מי היה מאמין,
" אני לא מפלצת.."
הם ניגשים ונותנים לו ביס..
ביס אחד קטן.
.

.

.

.

ביס אחד שעולה ביוקר..

 

ההתנפלות של המורעב

מזעזעת

הוא משליך מעצמו כל נימוס
הוא מתרסק על הרצפה

נרגש ומתפתל

הוא פותח את הלב מדיי
הוא מתחיל לספר את עצמו מדיי
האנשים מתחילים להתרחק
הוא פונה שוב ושוב

נואש
אך הוא שוב לבד

המושג ~טו מאצ'~
מוקרן בתוך מוחו

מהבהב
חורך את ליבו

קולות של אשמה ביקורת שנאה והשפלה עצמית מהדהדים בגולגולת שלו.
הרעב ממשיך לטרטר ברקע כמו מקרר בסצנה קודרת.
השמיים חשוכים.. אין עננים ואין ירח, כמו מרקע מתכת שחורה צפה מעל ראשו.

 

הוא תמיד היה לבד
כל מי שהתקרב, מתקרב כי נעים
והוא לא נעים כרגע
הוא מורעב
לא נעים בכלל

בלילה הוא ישן במערה שלו
מורעב
וחושב על הבוקר כשהוא שוב יכנס לעיירה
מורעב.

 

 

 

האושר של להבין שגם המקומות הכי חשוכים היו מושלמים לבניה מחדש שהיא החיים שלי

זרם, מרחב חלל-זמן ומציאות נוזלית - זה החיים שלי.

אז בעצם הלהקה nothing,nowhere. הוציאה מיני איפי שיש בו 2 שירים שאינם מקורים אלא קאבר 

אבל בתור מישהו שגדל על מוזיקה של שנות ה2000 המוקדמות בסתר (הייתי חרדי) 

ובעצם חוץ מאיפור ובגדי רשת ועור הייתי הכי אימו (Emo) שיש  - לשמוע את הביצוע הזה לשיר הזה 

זה פשוט איזו סגירת מעגל מיוחדת מאוד ..

אז תודה לכם להקה נדירה - אני נשאר ילד שוב פעם בזכות המוזיקה

-------------------------

יש מעט מאוד שירים שיכולים לייצר אפקט קהל שמרגשים אותי 

בשיר הזה לצד הדואט של יונתן קלימי ותמר יהלומי שכמו תמיד מביאים את זה מושלם המילים גם מאוד מתחברות לתקופה 

תקופה שאני מניח את המרדפים והצייד ומתפנה לעצמי 

אז אני חושב שזה גם שיר שמעבר למלודיה והביצוע גם מצליח להתעלות ולממש רגש מיוחד במדיה מוזיקלית

-------------------------

כמה זמן לא משעתי משהו שגרם לי לזוז בתחבורה הציבורית?

כמה שבועות - זה הרבה מאוד בשבילי

אני אוהב לזוז בדחף מנומס כשאני שומע שירים שעושים לי להרגיש את הקצב

זה תמיד מייצר לי תחושה חזקה של "רואים לי" וזה קצת מביך אבל מדליק בו זמנית..

טושי הוא זמר שאיתי בשנים האחרונות בעיקר בחוויות הרומנטיות

(חפרתי לה על השיר שלו עד שהיא התחילה לשנוא אותו - אבל זה מדבר עלייך מה את לא מבינה??)

-------------------------

אחרון אחרון חביב שבכלל שמעתי באינסטגרם (אני מעריץ של נעמי)

יצירה שמשלבת את העתיק עם החדש - היות ואני נמצא איפשהו באמצע של שתי התקופות האלה זה גורם לי להרגיש רחב אופקים במידה מגוחכת..

על הפיגוע הזה לוקחים אחריות נונו וג'ימבו ג'יי

אז מה יכול להיות שגוי פה? אבסו-פאקינג-לוטלי כלום!!

הכל מושלם ובעיקר הטיימינג כי אוטוטו המכבייה (לא באמת ידעתי מה זה רק זוכר את אבא שלי מדבר על זה)

היא שאלה אותי אם להכניס את השכן החנון 

המתמטיקאי 

זה שלא יודע לדבר איתה כשהם עולים ביחד במעלית

ההוא שאני צוחק עליו וקורא לו פדופיל

ההוא שאין סיכוי שהיא תזדיין איתו 

כל עוד אני בתמונה. 

השכן הזה שלה 

חנון למות, ממש משקפיים וגב שפוף 

חיוור ורזה ממש 

מתמטיקאי נו, הטיפוסים הכי מנותקים שיש 

אבל אני לא אוהב אותו 

ובגלל זה אני קורא לו פדופיל חובב קקטוסים

כדי להרוס את המסתורין והרושם שאולי הוא משאיר עליה..

אז אתמול היא שאלה אותי 

"הוא שאל אותי איפה יש מקלט, להציע לו לבוא לממד שלי נכון?" 

"בטח" עניתי. 

תוהה עם עצמי לאן זה יילך... 

"אבל אתה יודע שאם אני מזמינה אותו, אז זה אומר שכל אזעקה הוא יבוא.." סימנתי לב על ההודעה הזו, שתבין את זה איך שהיא רוצה.. 

"אתה יודע אבל גם כשאתה תזדיין אותי ותהיה אזעקה אז הוא יבוא.. "

חייכתי לעצמי על כמה שהיא מטונפת 

"מאמי לא אכפת לי שהוא יכנס וישב בצד בזמן שאני מפרק אותך, זה אולי יכול להיות נחמד"

היא חיכתה קצת 

"תדע לך שהוא ממש חמוד, אולי אזמין אותו כשאתה לא נמצא שיהיה לי מישהו לשחק איתו"

החיוך על הפנים שלי התרחב הופך לחשיפת שיניים רעה

"אולי, ואולי אני אבוא אליו לדירה ואשבור לו את הפנים... אולי אתפוס אותו מאונן על פורנו קקטוסים"

היא השמיעה קולות של צחוק חנוק

חזרתי לחייך 

כעבור 4 חודשים...

אנחנו באמצע טקס אכילת הכוס שלה

אזעקה... הטלפון הארור שוב מתריע..

הפעם זה ברור שהתימנים האיראנים וואטאבר ממש בחרו בשעה שאמורים להתענג בה (7 וחצי? משהו כזה) 

אני מזנק מהמיטה

יודע שהיא תזמין אותו לממד 

יותר מזה יודע שממש חשוב לה שאני אתנהג יפה - אני שונא להתנהג יפה, שונא...

אבל אני אוהב אותה יותר ממה שאני שונא - האמת יותר מהכל נראה לי, אז אני מתלבש ומכניס את הזין למכנסיים

וכמה דקות אחר כך הוא נכנס 

ואני רואה מי הוא,

אני לוחץ לו את היד בחיוך שאפשר לפרש כמו "אז זה אתה הסוטה שגומר מקקטוסים..."

ואנחנו מדברים קצת

הוא רגיש מאוד לבדיחות שלי ומחייך אליי הרבה ואני תוהה אם זו תופעת לוואי לא ידועה

אנחנו מדברים והוא ממש מגלה עניין ער בשיחה שמתרחשת בשעה לא סבירה לשיחות

הזמן עובר ונגמר הטקס הכפוי 

הוא הולך

אני שואל אותה : מה זה היה? הוא ממש לא נראה סוטה..

והיא מתחילה לצחוק 

מה?? אני שואל

הוא נדלק עליך מאמי.. הוא הומו .

איף

למה אני סטרייט כוסומו

כ"כ דומה חיצונית 

קעקועים, קרחות, שחור, פרצופים לא מרוצים (זה לא קשוח), ישיבה עם רגליים פשוקות וגב כפוף 

זה בעצם כי הם אותו דבר? או כי הם שני צדדים של אותו מטבע? 

אלוהים איזה דבר מיוחד:

מבראשית כל העולם
היית ילדה שחולמת
מתפשטת באור שאלוהים יעזור

ירוק של עץ כחול של ים
הכי יפה בגן עדן
בעיניים תמימות תחת עץ הסודות

אם הייתי יודע לא היינו נופלים משם
חלומות נשטפים לים
שירים נשארים עד אין סוף
חיינו לנצח והיצר בער בפנים
בין הצדק לחטאים
הייתי נותן את הכל

מבראשית עוד לא נגמר
ואת עדיין חולמת
בעיניים תמימות תחת עץ הסודות

אני עדיין בן אדם
ואת יפה כמו גן עדן
כמו חווה ואדם אין ייאוש בעולם

צורת הספרות הפלינדרומית הזו מזכירה לי שהיום דווקא היום

המראה שלי היא כל הדברים שמחזירים אליי אור.

אנשים, מקומות ודברים הם מחזירי אור 

כמו פרוטוקול תקשורת של מלחים בלב ים 

הבהובי אורות דרך הסער 

לפעמים זה נצנוץ קל כשממש חשוך 

לפעמים זה הבזק אור קטן שנסתיים עוד לפני שהספקתי להבחין בו

ולפעמים זה חוט של אור מקשר שאחזתיו ולא ארפנו

יש המון אינטרקציות קשרים ואפילו שיחות קצרות שהיו לי 

ששינו את חיי, יש אנשים שעצם ההיכרות שלי איתן הזיזו בי משהו

וכך, מוזח ומונע על פי צו מצפוני הדוחק 

ועל פי אדונית הכל -  א.ה.ב.ה.

אני מדי פעם ניגש,

לפעמים מוצא אור עששית שהדליקה לי

לפעמים זו מנורת רחוב שהאירה ולא בשבילי

לפעמים זה אורה של מדורה שבה איכווה גם אם לא ידעתי

לפעמים זה פשוט כוכב שמאיר לי את הכיוון שאדע אחרי מה אני מחפש

לפעמים זוהי גחלת כמעט שכבתה עד שהפחתי בה נשמת אדם

לפעמים ולפעמים אלו ניצוצות מתפרצים מתפצחים מכאבה של אשה

ולפעמים זו השתקפות הלבנה המכשפה בגלי הזמן  

לכל אדם בבסיס קיומו יש שאלה

שאלה שדוחפת ומניעה אותו,

מטריפה אותו אם הוא סוטה מנתיבה

יש אדם שמונע ולא יודע מה היא השאלה הזו

יש המון כאלו

השאלה שלי היא בסיס הקיום שלי 

ועברה כמה גלגולים...

היא תיבה בעלת שתי אותיות

והיא לא מתייחסת לדבר כלשהו

היא התמיהה הראשונית אליה נולדתי כעולל מתפתל

מה?

שאלה ללא תשובה

באר בלתי נדלית

מסע שלא נגמר גם לא באלף גלגולי חיים.