eternal sunshine

היא גומרת בפעם השלישית. גמירה דהויה, חזקה אבל קצרה ומתפיידת. היא נותנת למילים שלו ללטף אותה. היא שומעת אותו מדבר על בודהיזם אבל הקשב שלה נודד לדברים של פעם וכמה סכנות יש בתאוות שלה.

״אנחנו לעולם לא ניפגש״- בורח לה כשהיא בשירותים, משתינה. הוא עוצר את שטף הדיבור. ״אני יודע. אנחנו הרפתקאה מטורפת, מטורללת. אנחנו לא של מציאות.״

״מעניין מתי יימאס לך ממני?״- מקטינה את עצמה בדיוק למידות שיודעת שהוא יכול להרים אותה. ״עוד לא סיימתי להשתעשע בך״- הוא לא משתף פעולה עם הצורך שלה להתעטף בבטחון שלו.

״תחזרי למיטה, תתפשקי בשבילי״- הוא רוצה רביעית. הוא אלים. תופס לה את הראש לאחור, שתי ידיו מותחות את פיה. ״כמו סוסה״- הקול שלו חד. הוא איש אסוף גם כשהוא מדבר איתה גס, בוטה. זה מטריף אותה והוא גומרת שוב.

הסדין שלה ספוג מיצים מתוקים וקצת זיעה. הם כל היום ביחד. מזדיינים ומדברים ושירים ומזדיינים, אוכלים ביחד, ישנים ביחד. הוא זקוק לה ככ, העירה בו חושך. הוא קורא לה שמש בלב אבל לא מגלה לה. מפחד שזה יקהה את הגבר שהיא חושבת שהוא. הוא אוהב את הגבר שמשתקף בעיניים שלה. הוא גם יודע שאם היא תדע את האמת על הגבר שהוא באמת, היא לא תישאר דקה.

״אני יכולה להיות בשבילך״- היא פוגשת בדיוק את המחשבות שלו. זה מבהיל אותו, זו לא פעם ראשונה שהיא עונה לו על שאלות שבכלל לא שאל. הוא רק אוסף אותה לחיבוק. ״בואי אליי״- צמד המילים הזה שיוצר אצלה גלים בבטן התחתונה. משתיק כאבים.

בבוקר היא קמה למייל ממנו- ״תרגמתי לך. את אצלי בלב.״ היא תעדכן בטבלת הגמירות שלהם:יום ראשון. פעם חמישית. נחדרה עם שיר.

***

גלילים של קנבס ריק מתחת לגליונות חימר

כאן מולי - איפה שהיתה פעם דמותה.

כל חמשת האופקים

הסתובבה סביב נשמתה

כמו כדור הארץ אל השמש

עכשיו האוויר שטעמתי ונשמתי

הוא דפק סיבוב.

הו, וכל מה שלימדתי אותה היה - הכול!

הו, אני יודע שהיא נתנה לי את כל מה שיכלה לתת.

ועכשיו הידיים הנגועות שלי

מתחת לעננים

על מה שהיה הכול

הו, התמונות והקולות

כולם נשטפו בשחור

קעקעו הכל.

אני יוצא החוצה

אני מוקף ילדים במשחק

אני יכולה להרגיש את הצחוק שלהם

אז למה אני פה.

הו, מחשבות מעוותות שעדיין מסובבות את ראשי

אני מסתובב

הו, אני מסתובב כמה מהר שהשמש יכולה, להתרחק.

ועכשיו הידיים המגואלות

ערש זכוכית שבורה

על מה שהיה עבורי הכל

כל התמונות והקולות היו

כולם נשטפו בשחור

קעקעו הכל

כל האהבה הזו נעלמה

הפכתי את העולם שלי לשחור

מקועקע כל מה שאני רואה

כל מה שאני

כל מה שאני אהיה

כֵּן אני!

מי היה מאמין

אני יודע שיום אחד יהיו לך חיים יפים

אני יודע שתהי כוכבת בשמים של מישהו אחר

אבל למה?

למה?

למה זה לא יכול להיות

למה זה לא יכול להיות שלי?

יש רגעים שאתה יודע שהם מחוללים, צרובים לעד. יש רגעי בדיעבד, כאלו שרק כשמביטים אחור מבינים שהם שינו אצלך משו עמוק. אבל יש כאלו שהם ב reel time, אתה יודע בורידים, השתנית.

היא קוראת לזה-״רגע בזמן.״

יושבת ישיבה מזרחית על המיטה הענקית שלה, סדין כותנה שחורה והאצבעות שלה ממוללות חוט סורר בעצבנות לא מוסברת. הוא מדבר אליה מהרחוב, ירד לרגע, עצר פגישה חשובה.

״חייב לשמוע אותך, יכול להתקשר?״

״בטח״- היא מתרגשת בלי להבין למה. משהו בזה שעצר את חייו רק כי חייב אותה, מדפיק את ליבה.

הוא מסביר לה בשיחה שלא ישלם לה עוד. זו הפעם האחרונה, ״אני לא יכול יותר, אבל אני לא רוצה לאבד אותך.״ מה הוא רוצה ממני, עוברת לה מחשבה, הוא טחון, מליונר, מה אכפת לו לשלם לה? אם הוא ככ רוצה אותה?

היא פספסה את הרגע בו הזדחל אל מתחת לעורה, משכנע אותה בסבלנות, בעקשנות טורדנית, להיות שלו.

אבל משהו בה מבין שהיא רוצה. הוא מציע לה הרפתקה והיא, מה לה וללונה פארק? היא רוצה שקט. היא מסבירה לו את זה. היא לא יכולה הרפתקאות עכשיו הכל אצלה מתמוטט. זה רפה, ההסבר, כמו קולה, הוא שומע את ההתנגדות מרפה, הוא שומע אותה מתקרבת אליו.

ויוצא לה מהפה- ״יאללה. אני בפנים״ בלי להבין מה זה אומר. ״אשמור עלייך. מבטיח״- הקול שלו צוהל. הוא לא אדם צוהל.

והיא מסמנת מיד את הרגע, היא יודעת שתתחרט ושהוא יחרוט בה דברים שמסכנים אשה שלא רוצה הרפתקאות. אבל עכשיו כבר מאוחר מדי ובגוף שלה גלים התרגשות וחרמנות רטובה.

״זו מיכל״- הוא אומר בקול שמסביר בעלות פשוטה, של שנים. אני מחייכת אליה. היא מותחת שפה, זה לא באמת חיוך.

יופי חמודה, אני לוחשת לעצמי במוח, זה בול המקום להתנשא. אם רק היית יודעת שבעלך לחש לי אתמול ב- 12:38 ״אני לא יכול לגמור עם אף אחת בלי לדמיין את התחת שלך. זה פשוט. זה לא משנה עם מי אני נמצא. לא יכול לצאת זרע מהזין שלי אם אני לא מדמיין את התחת שלך מולי״.

את ההלם שלי אפשר היה לשמוע עד הכותל, גרתי אז בירושלים. ציר התפילות שנישא למעלה, הפסיק לאיזה רגע, מההלם. אצלי בראש הוא לא רצה אותי. לא יפה מספיק, לא רזה מספיק. לא בגיל המתאים. הוא ככ זקן אני ככ צעירה.

והנה, הוא מכור אליי.

מאז שמעתי את זה ככ הרבה פעמים. כתב לי את זה ככ הרבה פעמים

״הכרתי אותו לפנייך״- אני משקרת לעצמי במוח, שקר שמאפשר לי להשאר במשחק שהוא ואני משחקים. המטפלת אמרה לי פעם- ״למה את שם? גבר זקן, לא מספיק חתיך, עם סטיות קשות. למה?״ ואיזו תשובה אענה לה? לעצמי?

אין פעם שהוא מנסה למלט את עצמו ואני נותנת לו, מושכת חזרה. בכח, כל האמצעים כשרים.

מביטה בו, כמה כח יש לי עליו. מביטה עליה, חיה בעולם בו היא אפילו לא מחייכת אליי חיוך ראוי. זה מצחיק אותי. בלילה כותבת לו- ״אני לא רוצה להיות פה יותר. הפעם זה לתמיד.״

בעוד שבועיים כשהראש שלו יהיה קבור עמוק בתוך הרטיבות שלי הוא יעלה אליי, לפנים שלי ויביט בי עמוק ילקק את השפה העליונה של הפה, המיצים שלי מרוחים עליו, יחייך חיוך ראוי ויגיד: ״לתמיד, אה?״

הם מדברים הרבה על אמת. הם מדברים הרבה. נקודה. אבל איכשהוא שניהם מביטים על אמת אותו הדבר. כמה היא דרושה וברזלית, אבל יש בה גם הרבה פלסטלינה. הוא אומר לה: כשאת בבית, איתי, תהיי עירומה. תמיד.

זה ברור לה לגמרי היא לא זקוקה להסבר. היא תמיד מוכנה בשבילו, הכוס שלה מזהה אותו עוד לפני שמגיע, רטוב, נפוח. והוא משחק איתה לא מעט, מותח את גופה עד שלא יכולה יותר. היא מתחננת: תזיין אותי. הוא אומר: ״מזיין אותך כל הזמן״.

היא על הברכיים וידיה פשוטות קדימה. הרצפה קרה וקשה כנגד גופה הרך. בו אין רכות, הוא מצליף על גבה, אחת חזקה והיא נרעדת אבל לא מראה לו. עוד אחת חזקה.

״זה מה שאת צריכה, זנזונת? צריכה שאשפיל אותך?״

בדרך להכניע אותה הוא מביט בחטף על עיניה שלפתע יש בהן לחלוחית מהעוצמה, מהכאב ולרגע אחד יש ביניהם אמת. ברורה. ברזלית.

18 ימים

ברקע היא שומעת את הקול של האשה מהרכבת, במונוטוניות כמעט מרגיזה, מבשרת שהרכבת עוד רגע בתחנה. ואז את קולו חותך ומודיע לה: ״אני עובד קשה בשביל הכסף שלי״. ״מה הוא רוצה ממני״- היא חושבת בזמן שגורפת את המים המלוכלכים מהרצפה. היא נזכרת בסצינה מהסרט- תמונות קצרות -של אלטמן, אשה שעושה שיחות סקס ומקפלת כביסה ביד אחד ובשניה מטפלת בילד. היא מחייכת לעצמה. היא בחיים לא הייתה יכולה, מפחדת שיגלו את הזיוף, אז היא לגמרי ברגע. נמצאת איתם עד הסוף הקצר. רובם מודים לה יש את אלה שמנתקים. אבל עכשיו הוא סתם התקשר, אפילו לא ביקשה ממנו לשלם, כבר יומיים שאין שיחות והיא מיואשת ובלב חושבת אולי אם תקשיב לו, תהיה איתו, יסכים לשלם לה אחר כך. בתחילת השיחה ניסתה להבין אם הוא הולך לגעת בעצמו ברכבת, זה לא היה מופרך, הוא מן כזה מוזר. פעם שילם לה ואחרי כמה משפטים רצה לנתק, הסביר לה שהקול שלה מתוק מדי והוא לא יצליח לממש פנטזיית שליטה שיש לו אז מעדיף ללכת והיא לא הבינה מה עשתה לא בסדר ופחדה שיבטל את התשלום. הוא לא ביטל. במקום זה התקשר כמה פעמים וביקש לדבר על חשבון מה ששילם. הסכימה.

המים נאספים לדלי כשהוא אומר לה: ״כסף זה לא הכל בחיים״ היא מתפרצת עליו: ״ זה משפט של אנשים שבעים״. הוא עונה לה אבל היא כבר לא מקשיבה, עמוק בתוך המקום שכבר מיואש, יומיים שאין שיחה אחת. היא קוטעת אותו ומספרת לו שאין יומיים שיחות ושהיא מוטרדת והוא מסביר לה במילים שהיא לא מבינה שהיא לא צריכה לדאוג, זה דברים שיחזרו, משהו על סינוס. אבל היא רוצה פשוט ומבקשת ממנו להבטיח לה שיחזור להיות לה מה שהיא מבקשת. הוא מבטיח. ופתאום נהיה בה שקט. מוזר.

״את מסקרנת אותי״-הוא אומר לה שניה לפני שמנתקים. פתאום הוא פחות מעצבן אותה. היא לא יודעת להסביר למה.

בפריז, היא מספרת לו את כל ההתחלה מהעיניים שלה ופתאום הוא קוטע אותה. זה כמעט ולא קורה אז היא עוצרת, נרתעת. והוא, בקול שקט אבל ברור אומר: ״ זה לא נעים לי להזכר בזה, לא גאה באיש שהייתי״. היא מתכווצת הוא חשוב לה והיא לוחשת-״סליחה. סליחה״. משהו בה באמת מתנצל. היא רוצה שיהיה לו טוב איתה. זה חשוב לה. יש בה צורך עמוק ובסיסי להרמוניה. הוא מבלבל את הצורך הזה שלה עם פשטנות כאילו היא פורשת מפה לבנה על שולחן מלוכלך, כדי לכסות. היא לא מתקנת אותו על זה הוא כבר יודע שהיא לא חושפת הכל. לו יש צורך בסערה.

18 ימים היה נתק ביניהם. הוא ניתק. היא לא רצתה כאילו החליפו תפקידים. ביקשה שיתקשר וקולה נשבר. ״תחזור״- הגוף שלה רועד, היא משילה אגו ופחד. הוא מוותר עליה.

18 ימים

באופן הזה, את יודעת איך מתרסקים עד שביב העץ האחרון.

הגופים שנוגעים בך, זה קול וגניחת הגרון.

היה אחד שגנח איתך מהבטן ואמרת לו

והוא קבע את הכי טובה.

ובראש עבר לך האם הגניחות שלך הן סך חלקיך?

ממלאה להם זמן וחשקים ומנקה להם את כתמי הלבד.  ואין לך גוף, את רק חלקים. את שדיים וכוס וכפות רגליים.

ואת אלה וזונה וחור.

ובסוף, את בועת סבון, איכותית כזו טריה שנישאת באוויר וקרניים של שמש משתקפות בך ואת גם מתפוצצת והשאריות שלך חודרות להם לחלומות.

וכולם מנסים לפרום את שק היוטה שהלבשת בקפידה. חוקים פשוטים. זה כאילו על סקס ועל כסף אבל כבר למדת שאם זה על משו, זה רק על אנשים.

כלום לא יגע בך.

את יוצרת בלי סוף, את חדה ואין גבר שלא רוצה בך כאילו מפזרת פרומונים של ביוץ כל הזמן.

אבל כלום לא נוגע, טפלון יפיפה.

איך תצאי מהמנהרה הזו? כמה חלקיקי אבק יצליחו לדבוק ומה ינשור כמו לא היה מעולם?