|
|
|
אבל זו בכלל הילדה שהשארתי שם
פרועת שיער ולב
והיא נוקשת על כל האיברים-
תראו אותי. תראו.
זה כואב כמה שזה כואב להרגיש אותה נודדת.
זה מה שיש, זה מה שהגרלתי,
עכשיו תקומי ותנגבי את מה שנשאר מהדמעות.
חמלה היא תשובה שתחבר את השברים.
פני השטח מכסים היטב
ויש מתחת גבעות וקימורי כביש.
אני לא יכולה להסתתר ממך
זה כבר לא משנה כמה שכבות אשים.
מציצה לי נפש.
רעשים מתוקים מאתמול,
חוזר אליי משנים של התבלבלות וחומץ.
אספתי אותך.
אנחנו מדברים את אותה השפה
למרות שנולדת בעשורים אחרים.
אתה קונה שוקו בשקית ומניח אותה מולי
וזה פשוט
כמו להצהיר אהבה.
באותו לילה חיזרו אחריה שניים. אין לה מושג למה חזרה דווקא איתו למלון. לילה קפוא בלונדון, מסיבה של זוג חברים ישראלים ששמעו שהיא מגיעה לסופ״ש ומיהרו להשוויץ בבית קרקע שהרגיש לה כמו משהו שאפילו לחלום עליו, אסור לה. השוויצו בצדק, כמה שרצתה לשנוא את הפאר שהבית השפריץ עליה, זה היה פאר מלא סטייל ואיפוק. כמו האשה שחשבה שהיא צריכה להיות, היא בסוף הרי תמיד מלכלכת איזו חולצה ויש לה נחירה כזו בסוף הצחוק.
״את לבד פה״? היא מסובבת את הראש אל הקול והיא מזהה אותו. מעולם לא פגשה בו. אבל זיהתה מיד, קול ועיניים ירוקות ואפילו את ידו המושטת. לחצה את היד והנהנה עם הראש, התלתלים שלה זזו בקצב הלחיצה. זכרה את המגע הראשון, אח״כ במלון, כשידו לחצה על בטנה מלטפת שם במין אינטימיות מוזרה כשהוא חודר אותה עמוק, עיניו עצומות והיא משרטטת את הרגע במוחה.
״זהו, את כבר לא לבד״- חייך אליה, עדיין מחזיק בידה, זכר ללחיצת יד שכבר הפכה משהו אחר. ״לא מפחיד לי לבד״- ענתה כלאחר יד, מפספסת בכוונה את הפלרטוט. הכל הפחיד אותה בבית הגדול הזה, ידעה שאלו לא אנשים שהיא רגילה אליהם. והזכירה לעצמה בשקט- ״את מספיקה. את מספיקה. את מספיקה״. פעם שמעה שאם חוזרים על משהו 3 פעמים המוח יכול לתרגם את זה לאמת. הפער בין הבטחון שהראתה לעולם ובין הפחדים שאספה באדיקות לאורך השנים, הפתיע אנשים שהכירו אותה לעומק.
הוא מחייך אליה, הוא יפה מדי, בטח יחסית לגבר. הוא גם נמוך. כלומר בגובה שלה ולרוב לא היה עובר לה ברדאר אבל היה בו משהו שחשבה שזיהתה, אולי עצב, אולי כמיהה. ככה היא ממיינת אנשים- היכן שהפצעים החשופים שלה פוגשים את שלהם ואז זה כבר לא בשליטה של איש. שם יש מפגש אמיתי.
הוא מספר לה שחי בשווייץ, הוא ראש אגף של אחד הבנקים הגדולים שם. כבר ארבע שנים שמעביר את זמנו באירופה ולשני הלילות הקרובים הקרובים הוא בלונדון. היא מספרת לו שבעצת ענבר, המטפלת שלה, היא נסעה לשבוע ללונדון. הן חשבו ביחד שכדאי איזו הפסקה וענבר הציעה לה את לונדון. ״לי יש את מרים״- הוא ממתיק איתה איזה סוד. ״היא האשה שהכי קרובה אליי בימים האלה, יודעת עליי הכל״ והם מתחילים לדבר על טיפול ואיך זה הדבר הכי טוב שבחרו לעשות אבל גם כמה זה מחייב ובועט. היא מחייכת אליו הרבה ועובר לה בראש שיהיה בינהם מין הלילה. רצתה להרגיש את שערות הזקן הקצר שלו על הפטמה שלה. באותה תקופה היו לה עניינים עם גברים וזקן. זה הטריף לה את המוח. אולי איזה פורנו שראתה שתל לה את זה במוח. אולי איזה גבר שהעיר בה. מי יודע?
היא מקרבת לאוזן שלו את פיה- ״לא הייתי עם גבר כמעט שנה״ יודעת שזה יפעיל אצלו.
זה מפעיל.
הבנתי כשבאת.
היתה איזו דומיה של זיהוי.
שיחקתי בתלתל אחד שנפל לי באצבע, מסובבת אותו ומרפה
ואמרת לי- תפסיקי. ממה את לחוצה?
וידעתי שדברים זזים אצלי, בזמן אמת.
הרגשתי את הרטיבות, אבל זה היה יותר מזה. כאילו ליחלחת בי חלקים אחרים.
וראיתי דרך הזרועות שלך, שעטפו אותי, שמשהו זז גם אצלך.
הבנתי כשבאת.
לא ראיתי את זה לפני, כמעט פיספסתי
הייתה לי איזו תפיסה על גברים עם שפתיים דקות.
אבל בלילה כבר היית בתוכי
נוטע בי אומצ
מי ידע שככה מגדלים שקט? דרך סערה.
כל הצבעים האירו את הדרך,
בראש גלוי. בשמחה של רגע.
נגיעה אחת וזיוף מתוק בקצות הציפורן.
היא ארוכה ובכחול.
חתול מנסה לזווג כלבה מלאת כתמים
והיא נובחת את שאריות החום החוצה.
מתחת לביתי,
כת מאמינים ואיש אחד שמזיין אישה אחרי אישה
בשם האלוהים.
אמונה יכולה לטלטל כמו לולב
ואין בה ריח
ואין בה התבוננות.
הדרך קיבלה ספוט של מג'נטה,
פתאום, מתוך מערבולת צבעים.
והיה ברור
ונבהלתי.
הזרם הפסיק.
הפסקת חשמל הקיפה את העיר כולה.
כולם יחזרו לבתים.
ולאנשים בלי הבית כבר לא יהיה אכפת.
החוץ והפנים נראים דומה כשחשוך.
פתאום התחלף מזג אוויר, נכנסה רוח ויצא צעיף. היא חשבה שלא יהיה ביניהם חורף.
״עוד לא סיימתי לשחק איתך״- אמר לה ג׳יימס כששאלה ״עד מתי נהיה?״
זה העלה לה חיוך. היא הרי תברח שניה לפני שהוא ישמט לה. זה מה שהיא יודעת לעשות. החיים כיווננו אותה, לברוח לפני שבורחים לך. זו הישרדות, זו בוכנה משומנת. כמעט שאין לה שליטה על זה.
אבל לעת עתה תתן לו להרגיש שהוא מנצח על התזמורת הזו, שהיא גופה ונשמתה וחלקים קטנים של רוחה. הוא חודר לכולם. היא מאפשרת. בחדווה, בהמיית לב. אף גבר לא ריפד אותה כמו שהוא.
הוא מניח אותה בין הזרועות שלו ומאונן לה והיא נותנת לזרמים להגיע לכל היכן שצריך. גזע המח וזרת כף הרגל ודגדגן.
״הדגדגן שלך״ הוא שורק באוזנה והיא מחייכת
״מה איתו?״
״הוא כמו אישיות נפרדת, כאילו חלק אחר ממך״
״אני אישה מופרדת״ הוא נושפת לחלל האוויר
הוא לא עוזב את פתח הכוס שלה אבל ביד השניה הוא מכוון את פניה אליו וברצינות שכמעט לא מתאימה לסיטואציה הוא מהדק- ״עכשיו, פה, איתי, את כל החלקים שלך. תזכרי את זה. תמיד תזכרי״
היא שומעת את המילים ומרגישה את הכוונות שלהן אבל היא לא יכולה להאמין, רק לגמור לו על האצבעות וכל החדר מתפוצץ ונשבר כשהיא זועקת את הגמירה שלה.
היא נכנסת להתקלח, הוא מעדכן את טבלת הגמירות שלהם ומנגן ברקע את iris. וכשהיא מסבנת את שיער הערווה שלה עוברת לה מחשבה מהירה מדי- ״אני יותר מסך חלקי״ ופחד שהשתיקה- האם ג׳יימס יכול לראות את זה?
מתחילה להכין נתיב מילוט. וגשם עדין מתחיל לטפטף.
היא מובן מאליו גם כשהיא חידה.
זה לא מפריע לו להתגעגע אליה אפילו כשהיא עטופה לו בזרועות.
זורם ביניהם איזה חום שלא זכרו מגלגולים אחרים. והיא התגלגלה הרבה. גם הוא.
הוא מניח אותו עליה, כבד, נושם. שיחרר איזו אנחה זה עשה לה גלים בבטן. היא שולחת יד לאחור ללטף את הפלומה שעל ראשו.
סיפר לה על הסרטן של הילד שלו, שאלה מה זה שינה בו. הוא הסית את השאלה , לא כי רצה להרחיק כי רצה לענות תשובה שיבין.
את שואלת עמוק, לחש לה.
מפחיד? ענתה
אחר, לחש.
האצבעות שלו חורשות איזה תלם בעורה הלבן. רצה לרגע להביט כמו שהיא מביטה.
היא מובנת לו למרות שהיא פאזל אלף חלקים.
הדים של פריצות, מתפוצצים על גופי.
כמו מחבל,
כמו שקיות שוקו ריקות.
תרצה, תאכל גם אטריות שהתחממו מדי
ועל הצד נלגום קצת של יין וניגון.
הגרב שהבאת תוותר אטומה ומכובסת.
כבר לקחתי ממך בגדים.
שהיה קר ומוזר
וחיבקת אותי מאחור,
מצייר לי בשפתיים
פנדות על הלחי.
אתה פרוץ.
לריחות ולסיפורים.
והילדות שלך היתה שונה, אתה מסביר,
בלי ה"עץ הנדיב" ועם מכות בחגורה.
לי נתנו עם קולב.
רואה שאתה מביט בי
והעיניים נעלבות. בשביל שנינו.
יש לך זרועות לחיבוקים.
כשהבחירה שלך פוגשת בפצעים שלי
אז יוצא לי העלבון
זה הרעש שזה עושה.
