eternal sunshine

כשהבחירה שלך פוגשת בפצעים שלי

אז יוצא לי העלבון

זה הרעש שזה עושה. 

בגדול זה היה גזע עץ שכוב על כביש, מדמם.

כתמים אדומים, מבעבעים.

בכלל עמית הסתובב לה בראש, דיגדג לה את המח, שיחק קר-חם אבל לא כזה פיירי, כי רוב הזמן היה חם והקר הקפיץ אותה כאילו ראתה חיה ממש מסוכנת.

ופתאום גזע העץ הזה.

הפסיקה לה נשימה.

מי מסביר לה מה זה אומר שגזע עץ כרות מדמם באמצע כביש?

ועמית מהבהב לה מהמסך: ״צריך לגמור בהרמוניה עם האישה שלי. יש לי עוד רוח מאתמול… 😇״

כשהוא רעב אליה הוא שולח לה אימוג׳י של מלאך, היא לא מבינה את זה. אבל מניחה.

מה שטן ביניהם ומה מלאך. מה זה חשוב? הוא לא מבין אצלה את השדים. הוא איש רגיל. וזה נפלא.

היא מצלמת לו את גזע העץ.

מה זה מבשר? מוחה מתקתק גדם עץ מדמם באמצע כביש. לרגע תוקף אותה פחד, היא לא מבינה מדוע.

הוא נדהם יחד איתה.

״זה שרף״? הוא שואל

״שרף אדום? לא ראיתי כזה״ היא עונה

״את רוצה אותי״? הוא מחזיר דברים למקומם

״כן. מרגישה ככ רחוקה ממך .״ היא מתרחקת מהגזע.

בלילה הוא מתרחק ממנה. ״את יפה ככ אבל לא נותנת לי להתקרב״. הוא אומר לחלל האוויר.

היא מניחה.

לכי תסבירי מה זה אומר שאת מרגישה כמו גזע עץ כרות, מדמם.

דברים נשמטו לי, הייתי סתורה,

הלכתי בדרך שחשבתי שלא צעדתי בה.

היה לי רק את האור שלי והוא לא הספיק.

״גְּדוֹלִים, גְּדוֹלִים רִגְעֵי הַסּוֹף.

כַּבִּי אֶת הַנֵּרוֹת. הָאוֹר זוֹעֵק לָנוּחַ!״

יש דברים ששווה להניח, להרפות שניה לפני שאעלם לעצמי.

ויש אותך.

ואיך אתה בא כל פעם לפני שאני נשמטת, ליישר לי את הגב, לדפוק מבפנים בתוך קירות הגוף. להתריע.

״הַכֹּל, הַכֹּל נִרְגָּע וּמִתְפּוֹרֵר,

אַךְ אַתְּ עוֹדָךְ וְעוֹד הַלַּיְלָה חַי.״

אשאר עוד, אתה מעיר בו פינות, בגוף שלי, אתה זוכר איך הוא שמח ואיך מתקפל ואיך אין בי דבר מלבד סערה.

ואנחנו מתאמצים לאוויר ונחמה וכמה זה קרוב ומוכר. וזה בכלל מאיזה עבר שנתן בי שמות.

״בְּתוֹר הוֹמֶה, בְּאֶגְרוֹפִים שְׁלוּחִים,

עַל סַף הַלֵּב עוֹמְדִים הַרְבֵּה הַרְבֵּה דְּבָרִים

וְעוֹד הַלַּיְלָה חַי.״

סתורה אבל לא מבולבלת.

אולי האור שלי יספיק.

החור שלך שלי?

הוא לא?

אני שאלתי

כן

את שלי?

כן

אשתמש בך ואדע אותך בכל צורה ודרך שניתן להעלות על הדעת

זה לא פשוט לי, שתדע

מה לא פשוט לך?

אני צריכה לישון.

מיד. מה לא פשוט לך, נולה?

אני רוצה ללכת, טוב? אני עייפה ממש. שום דבר אחר מלבד עייפות. טוב?

את בוכה?

לא

תעני לי במשפט אחד מה לא פשוט לך ואשחרר אותך.

״אשתמש בך״

הבנתי

לילה טוב

לילה טוב.

נתת לי ״להשתמש בך״ כבר מזמן ושלחתי לך שירים. התחננת שאחפיץ אותך ואמרתי לך מילים. לא מילים של חפץ, לא שירים של להשתמש. דברים של רגש, דברים של אמת.

היא כבר לא קוראת עד הסוף. היא יודעת שהמילים שלו לא יאחו את הסדק. היא אף פעם לא באמת של. גם לא כשהכל ביניהם מגרד את המושלם. הצורך שלה בשייכות, בקרקע, מפזר את כל שאר הצרכים. הלב שלה לא שבע אף פעם וזה מפחיד את הבחוץ, אז היא יושבת בצד, מביטה איך חיים חולפים על פניה, ינשוף חכם.

וכשג׳יימס הגיע, לא ידעה למה, אבל ידעה שתוכל לחיות באמת והכל נשל ממנה ונפתחו לה כל צינוריות הבכי ומשהו אמיתי החל מתפתל לה בגוף.

הם יגמרו מתישהו אבל בלילה הזה שהוא רצה ״להשתמש בה״, היא התרחקה רק כדי להתקרב בוקר אחרי.

יש רגע כזה,

הוא מניח יד על צווארה,

חזק מספיק, כאילו מחזיק את חייה בקצות האצבעות.

היכן שהביומטרי פוגש נשימה

והוא מזהה בה לא מעט

היא לא מסתירה, לא מזייפת.

קווי השבר שלו

מתנפצים עליה

גם כשהם רחוקים ואוקיינוס ביניהם.

אתמול שאל: התאהבת?

ענתה שלא.

והוא התעקש: זה לא משנה איך קוראים לזה אם זה מה שזה מרגיש.

הוא מעיר אותה עם שחר ולא עוזב כל היום

יש ביניהם סוף ברור אז צריך להספיק את הכל, כמה שיותר.

היא תזכור יד על צווארה

כל פעם שריח אדמה ואקליפטוס ידגדג לה באף. 

הוא הקריב אותה ואז קירב.

הצמיד גם את מה שידע שהוא לא מבין.

הוא טלטל אותה, לא בזמן הווה, שנים אחרי, כשהעור שלו כבר נשכח לה מהאצבעות ורק ברגעים שלפני הווסת נשארה לה איזו דמעה עליו.

הוא טרח לחזור ולומר שהיא לא הדבר שהוא צריך או רוצה ואז גם טרח להקשיב לה. לנשימות שבין המילים, בורר, איך כל נשימה מבשרת על מילה אחרת שהמציאה.

האצבעות שלו עמוק בתוכה. אי אפשר להסתתר. זה אחרי המחשבות ואחרי המילים. אחרי כל מה שהתגבש בה.

הוא מקריב אותה, קורבן לשדים שקופצים אצלו בגוף ומקרב אותה.

מתקרב אל עצמו.

היא מקריאה לו בוקובסקי.

הם שניה אחרי סקס סמיך. ככה היא קוראת לסקס שמערבב לתוכו את כל מה שאפשר להשליך, תשוקה ופחדים וחיבור חזק שמסרב להפרם כבר שלושה חודשים. היא זהירה כל הזמן, אבל גם יש דברים שהיא מתחילה להתיר. לא אכפת לה שהוא יודע לפני, דברים שהיא מרגישה ומעז להגיד אותם בקול. בד״כ כשגברים מניחים עליה הנחות היא מנערת ככ מהר, כמו כלב אחרי מקלחת, מפזרת מים בכל הבית רק שלא תידרש למשקל ששמים עליה. עם ג׳יימס לא אכפת לה להיות לא פוטוגנית, הוא מביט לה בפגמים ומחייך. איתה.

הוא אמר- ״אני הולך לזיין אותך חזק. אני צריך חזק. את צריכה חזק?״ היא ידעה שהוא מצפה ל- כן ולא התחשק לה שקר. לחשה לו- ״אפשר נעים?״

והגוף שלו נמס בצדדים. אסף אותה, ליטף אותה, נישק, ליקק טיפה אחר טיפה מתחת לשדיים הכבדים שלה. פעם אמר לה- ״הציצים שלך, לא יכול עם הציצים שלך.״ והיא לא הפסיקה לצחוק- ״למי יש ציצים? הם ככ שדיים. אתה לא מבין כלום.״ והוא הפך אותה על הגב ולא הפסיק למצוצ את הפטמות שלה, שהיו קטנות באופן מפתיע, ביחס לגודל השד.

היא מקריאה לו בוקובסקי, רגע אחרי שגמרו. פעם כשביקש לדעת משהו קינקי או מוזר עליה, סיפרה לו שהיה לה גבר שכל מה שרצה ממנה זה שתקריא לו ספרות אירוטית או לא. הוא לא נגע בעצמו, האיש הזה, בזמן שהקריאה לו סיפורת, אבל זה העמיד לו את הזין והקול שלה מקריא מילים של סיפור הפך מיני. אח״כ האיש הזה סיפר לה שיש לו 4 נשים במקביל ולכל אחת ייעוד אחר בהגשמת הפנטזיות שלו. הוא היה פסיכולוג. וג׳יימס צחק- ״את כבר יודעת את דעתי על מקצועות הטיפול״…

הוא מתפתל למטה, בדרך אל הכוס הרטוב שלה. לא משנה מתי, היא רטובה אליו. הוא עוד לא מעז לספר לעצמו, אבל זה הדבר שהכי מושך אותו אליה. הרצון שלה. שלא מסתתר, שהיא לא יכולה להחביא.

פתאום מהבחוץ עולה ריח של יערת דבש והוא מתערבב עם ריח המיצים שלה, זה מעביר אותו על דעתו. הוא רוצה אותה כמו שלא זכר שאפשר. רוצה לחפור בתוכה, כוס, נפש. הכל מתערבב. היא מלמדת אותו שהיא קוראת לזה סקס סמיך, זה מוצא חן בעיניו.

גם כשהיא קוראת לו בוקובסקי, כשאצבעות כף רגלה השמאלית האדומות, עמוק בפיו, זה מוצא חן בעיניו.

היא חשבה דברים. כמוסים.

הייתה חולמת על גברים ויום למחרת היו מוצאים אותה. בהודעות. בעיניים. במגע אקראי על מותן.

מעביר בה חשמל.

היא הרגישה איך הוא מתמוסס לה, היא גם ככה גדולה על רובם, רואה להם את העלבונות. מייצרת אינטימיות כמו שנשים אחרות מייצרות תשוקה.

זה מבלבל את הפרומונים. משתיק את הרגיל ואז מעורר את כל מה שלא נוגעים בו לרוב.

ולרוב הם מתמוססים. גם הוא.

היא הייתה בטוחה שהוא אחר. המילים שלו, כך חשבה, ראו אותה.

הוא שאל- את מבינה? והיא ענתה, חצי בחיוך, בגוף אני מבינה.

מה היא מוכרת לי, עבר לו הרהור, ולמה אני קונה?

אבל היא כמו סם והגוף שלה לבן ומסעיר בו יותר ממה שמוכן להודות.

הייתה מוזה מספיק פעמים בחייה. רצתה להיות יותר מקונספט.

אולי כבר לא תהיה. עוד איש נושר ממנה.

בטח הלילה תחלום עליו והוא יופיע בהודעת טקסט שכולה שירה על כמה הוא רוצה ולא יכול.

היא תאסוף רגע את עצמה ותהיה בשבילו. גם עליו היא כבר גדולה אבל הוא הרגל שקשה להיפטר וגם יש לה איזה עניין עם התמכרויות. אם זה לא בקצוות זה כנראה לא מעניין.

בגוף אני מבינה, היא נרדמת לאט, זו הנפש שמתבלבלת.

על כביש ירושלים- תל אביב דוהרת הרנו של נולה. המד מראה רק 107 קמ״ש אבל הגוף שלה במאבק עם חוקי הפיזיקה. היא לא יכולה להגיע לביתה מהר מספיק, מרגישה כאילו הכוס שלה מנהל את כל שאר האיברים. ג׳יימס ביפן. הוא סוגר שם עסקאות ובין לבין לא מפסיק להתקשר והיא יוצאת מהמשרד אל הרחוב בכל פעם.  מדברים כאילו רגיל, הוא ממסעדות מיוחדות שמגישות תמנונים והיא פוסעת על מדרכות, לא דורכת על הקווים. שומעת איך הוא מגדל אצלה חרמנות. מספר לה כמה הוא רוצה אותה ואיך. היא בולעת את המילים שלו, במקום אוכל.

היא בכלל לא בשבילה ביום הזה, מהבוקר כשהעיר אותה, חודר לה לחלום בפראות. רוצה להרגיש אותה- מבקש ממנה להתפשט לגמרי ובכלל לא מדבר על הבגדים שמחבקים לה את הגוף. הוא רצה את הנפש.

כבר כמה זמן, הוא צייר לו מטרה- היא תהיה שלו. הוא עוד לא יודע איך אבל הוא מרגיש שהיא נוזלת לו גם כשהיא מראה התמסרות מוחלטת. הוא מרגיש שפטר מתנקה לה מהצינורות אבל היא לא מחליפה אותו בו, רק יוצרת חלל חדש. הוא כותב אצלו במח- ״אני צריך להיות חכם, למקם את עצמי במרכז הבטן שלה, איפה שמתחילות כל התשוקות ומשם לשלוח גרורות לשאר הגוף. לכבוש.״

אז הוא מזיין אותה עם הקול שלו והמילים שלו והיא מרגישה איך הזין שלו מזיין לה את הלב. והיא אומרת לו, למרות שזה מוזר ואין שום מגע זה הכי קרוב שהם הגיעו לאינטימיות.

וכל היום הם ביחד והיא שולחת לו את Big In Japan

בביצוע ששמעה לא מזמן וזה מפרק אותו. הוא לא נושם. איך היא מצליחה לקחת אותו למסע שחשב שאף אחד לא יכול להצטרף אליו. מסע אל עצמו. ולא רק שהיא מצטרפת בכזו פשטות טבעית, היא מאפשרת לו את המסע הזה. מחזיקה לו את היד לאורך כל הדרך. אמיצה.

היא דוהרת חזרה הביתה, לגעת בעצמה, כל הדרך הוא מדבר אליה מין. בוטה. ומילים לא מתפשרות אבל מלאות בקירבה מזיעה. התחתונים שלה ספוגים. והיא שותקת, מקשיבה לו והמילים היחידות שנשמטות לה מהפה זה הדקות שנשארו לה עד שתגיע הביתה.