פטר היה אוסף אכזבות, כמו אגרן עיתונים. כל הנשים שלא תהינה לו, העבודות שכבר לא יזהר בהן, השמחה שלא ירגיש. אבל נולה היתה האכזבה הגדולה מכולן. הוא החזיק בה מגיל ככ צעיר אבל היא תמיד הצליחה לחמוק. הוא לא הרפה. זבוב שחייבים ללכוד. נולה לא רצתה שישחרר ממנה אבל מעולם לא הראתה לו.
בפעם הראשונה שג׳יימס שומע על פטר הוא מזדעזע ומקנא אבל בעיקר גדלה אצלו אובססיה אל האיש הזה שלא מכיר, אבל מבין מיד שיש פה סיפור אחר. שהוא סיבה ותוצאה. שהוא זה שאיפשר את נולה, עיצב אותה. ברור לו שדרכו יבין עליה את הדברים שהיא לא מגלה לאיש. כמעט לא לעצמה.
הוא מבקש ממנה באחת מהשיחות שלהם לדמיין שהיא עכשיו עם פטר, מקשיב לה טוב טוב כשהיא נוגעת בעצמה איך האנחות נהייות חדות כמו של חיה. היא מספרת לו על הרטיבות שלה ונותנת לו לשמוע, מעולם לא הייתה ככה רטובה עבורו. והוא מוצף בסלידה וקנאה ורצון גדול יותר להפוך אותה לשלו. מעולם לא קינא לאשה. היא מוציאה ממנו רגשות שלא פגש. הוא מכדרר את הרגשות ומניח בצידי המוח כדי שלא יפריעו לנשימה.
הוא רוצה להעלים לה את פטר מהגוף. מהזכרונות. הוא מתעסק בזה, שואל אותה שאלות עליו. מבקש ממנה לשלוח לו שיחות ביניהם. היא מספרת לו שכשפטר רוצה אותה הוא שולח לה הודעה ובה נקודה. בלי כלום אחרי. נקודה והיא באה אליו, פתוחה, רוצה, מתרגשת.
היא צוחקת- ״אתה מתאהב בו.״
הוא מרצין- ״אני שונא כל דבר שקשור בו. את מעניינת פה. זה הכל עליך״
ושניהם יודעים שהוא קצת משקר וגם היא. קצת. משקרת. כי היא אומרת לו- ״אתה הגבר היחיד שמסתובב לי במחשבות״ אבל כוח ההרגל וכוחה של התמכרות משאירים את פטר בקצוות של המחשבות. אם תשחרר אותו תשחרר את עצמה וזו כבר סכנה אמיתית.
בלילה, מאוחר, הוא כותב לה הודעה שתפתח רק בבוקר: ״רק אומר לך, את בלב שלי.
הוא שולח לה כרטיס מוטען 400 ₪. מתנה לחג. ״תקני שמלה כחולה?״- הוא שואל. היא לא מבינה את המחווה, אלו ימים ראשונים של היכרות ושל אביב. שניהם מגששים והחג הגיע, היא מספרת שתתנתק לכל הפסח. יש לה משפחה ודברים שסוגרים לה על הצוואר. הוא מחניק אכזבה ורק כותב- ״גם אני נוסע למדבר. אחשוב עלייך. ותקני שמלה שתיזכרי בי.״
״יהיה פה זמן להרהר״- היא חושבת כשמעבירה יד על עשרות בדים בחנות גדולה מדי. אין שם אפילו שמלה אחת כחולה. מה היא עושה איתו מה היא עושה לעצמה? פוגשת איזורים מסוכנים בעצמה וזה ששיחררה הסכמה, לא לוקח כלום מהפחד. היא יוצאת מהחנות ללא שמלה לחג. אולי זה סימן, הראש שלה זורק מחשבה שעושה סדר. בא לה הרמוניה.
ומתחיל חג. היא מציירת, ורוקדת. פתוחה כמו שלא הייתה מעולם. המיניות אצלה סגורה ויוצא ממנה שפע בצורות שלא התכוונה אליהן. והיא מתגעגעת כמו שלא ידעה שניתן. הרצון שלו אותה משכנע אותה לככ הרבה, שהיא מרגישה שיצאה ממנה ישות נפרדת. ומי יודע, אולי היישות הזו היא שפוגשת אותו, משכנעת אותו. מפתה. כי מה לה ולפיתוי? היא יודעת רק להיות היא, כל משחק אחר מוזר לה.
והוא במדבר, מוקף אנשים שרוצים ממנו משהו, הוא נסמך על אלו שנסמכים עליו, שלא ילך לאיבוד בתוך הדבר הזה. חושב עליה. כמה אמת פשוטה יש בה. וכנות. וגם אצלו געגוע. הוא מתאפק לא לשלוח לה סימן בדמות הודעה. הרגיש שהיא צריכה מרחב.
הוא כותב בסיפור שהתחיל לכתוב עבורה. היא מתרגשת מהסיפור הזה, וההתרגשות הזו, מעמידה לו את הזין בשניה. בלילה, באוהל, מאונן עליה איך היא סוגרת על הזין שלו, שואבת כל טיפה של עצמו אליה. לא משאירה לו דבר.
***
בבוקר כבר לא יכול להתאפק וכותב לה:
תכתבי לי משהו שיגרום לי..
והיא משיבה:
קראתי אתמול את הסיפור שלנו ונגעתי בעצמי מלא וגמרתי ככ חזק. התגעגעת קצת?
הוא:
באיזו שעה קראת? כי עדכנתי. לא הרבה אבל עם משמעות. האם לדעתך התגעגעת יותר משאני התגעגעתי אליך?
היא:
בחצות כזה.. איך מודדים געגוע? תגלה לי.
הוא:
פשע״ב (פעמים שחשבתי עליה/ו בשעה)
היא:
נראה לי שאעשה ממוצע. בערך כל 3 שעות
הוא:
ניצחתי. תהיי בטוחה.
הייתי מדביק אותך אלי, ואז מהדק, שלא יפרד.
אני רוצה את הפנים קרובות כך שלא יהיה אפשר להמנע מנשיקה. לא צריך לומר כלום, הרי כבר החלפנו מילים לשנה שלמה.
הייתי מנשק אותך, ואז מנשק עוד.
הייתי מלטף אותך בשפתיים, ואז מלטף קצת יותר למטה.
לא צריך מקדימה, אפשר גם את הצדדים, לצייר את קווי הגוף שלך בגב היד שלי. שאכיר.
הייתי שולף את הזין החד שלי ומשפד אותך עליו.
לא צריך לזיין, רק להרגיש את הבפנים שלך ולדעת שגם שם את. אני רוצה את הכל הכי קרוב עמוק ואינטימי שאפשר. ממש לא למהר, רוצה להכיר כל נשימה. עוד יגיע זמן לסערה. בנתיים אחזיק אותך צמודה צמודה.
וגם אם זה יהיה חסר תנועה, אני בטח אגמור בתוכך מעצם הנשימות והדופק שלך עלי. אשפוך ארבע, אולי אפילו חמש פעימות בקצה הרחם שלך.
ונתהפך. ונלקק זה את זו. ואת תגמרי מממושכות ותשפכי חזרה את הזרע אלי.
ונחזור להתנשק.
ואז להביט בכוכבים.
ואז להביט בך. ובי.
ואז לעצום עיניים ולהעלם.
היא קוראת ואז חוזרת לקרוא שוב היא מרגישה דם זורם ללחיים ולתחתית הבטן. ומשיבה לו:
״אני רוצה חדר ריק״- הוא אומר לה שניה אחרי שגמר. לדברים יש זמן. וזמן הוא חשוב.
הוא לימד אותה על חשיבות של משך. היא בכלל לא הבינה את המשמעות של להישאר בקשר שהיה לה עם פטר ככ הרבה שנים. זה היה חלק מה דנ״א שלה. ככ ברור, ככ תקף, שהאטומים שבגופה כבר זיהו את פטר לפניה. הרטיבות בגופה הייתה שייכת רק לו. ממש הייתה לה רטיבות ספציפית שהופקה רק כאשר הוא היה נוקש על גופה. בכלל לא ידעה שיש אופציה, שלזמן הזה שנתנה לפטר, יש משמעות אמיתית. שזה מאפשר לדברים להשתנות ולא לטובה. היא פשוט הייתה.
וכשג׳יימס אומר לה- ״אני רוצה חדר ריק״- שניה אחרי שגומר היא מבינה דברים לעומקם.
״חדר ריק״ נולד בפריז.
“יש מצב שהייתי מבקש ממך בשבוע הראשון שלנו יחד, לפנות מהחדר שלך את הכל. אני רוצה להיות רק את ואני והרצפה. אני אדאג לחמם אותך. אני אהיה לך לכרית. את לא צריכה כלום. כל הזיונים יהיו בהתחלה רק על הרצפה. אשמור על הברכיים שלך, אני לא רוצה שום נוחות, רק תחושות חדות. והמקום היחיד בחדר שממנו אני רוצה לקבל רכות הוא הגוף שלך.
את
אני
רצפה
בלי כלום.
אולי רק עט או טוש. ארצה לכתוב עליך.״
״מה היית כותב, דבר ראשון?״
״שלא יגמר״
״ג’יימס״- היא בולעת רוק, כמעט מחסירה נשימה. האצבע שלה עושה סיבובים על פטמת ימין בקצב המילים שלו.
״זה אולי נשמע לך פשוט, אבל זה ממש קשה. רק שירותים ישחררו אותך ממני.
שבוע שלם בלי כלום.״
״ושמיכה?״
״לא.
אני אחמם אותך. אני אשכב עבורך על הרצפה ואת תרדמי עלי״
״תצטרך לעטוף אותי מלא״
״אעטוף. ואזיין אותך מלא עוד יותר.
למעשה לא יהיה לך שום מפלט מהרצפה, אלא לעלות עלי.״
מאז הפנטזיה הזאת כיכבה בככ הרבה דיבורים ביניהם, שהפכה לשם קוד. לתשוקה, לטוטאליות, לאינטימיות של אנשים שחשפו עצמם בעירום פנימי מדויק ומספיקות רק צמד מילים כדי להבין בדיוק.
הוא רוצה אותה, שניה אחרי שגמר, כאילו יש שם לולאה שלא ניתקת לשניה, מזינה את עצמה, מחדירה עונג וידע ולרגעים אפילו נחמה. אי אפשר לא להתמכר לזה וכמה שהוא חד, ברגעים איתה, הכל נושל ממנו והופך רנטגני. אפילו המילים שלרוב מדויקות עד אימה, מתרחבות ותופסות מקום.
״אני רוצה איתך חדר ריק״- הוא אומר. וזה פשוט כמו לומר אהבה.
הצורך שלה בפרטים, לא מרפה ממנה, למרות שעבר זמן מאז שסיפר לה על החבר. הוא בשדה התעופה, נסיעה של שבוע ליפן. הוא לא מאוד רוצה לנסוע אבל מתנחם שיוכלו להיות ביחד כמה שירצה. בלי זמן ביניהם. היא על הספה הירוקה שלה, ברקע הפלייליסט שהכין לה בפרידה הראשונה שלהם.
״מתי?״
״כשסיפרת עליי.״
״האמת שהוא קצת אכזב אותי. החשיבה היתה שטחית ופונקציונאלית, קוויתי ליותר עומק. לשאלת שאלות קשות לשאיפה לאמת. נתן לי תשובות של ספר לילדים.״
״אולי הוא שמע אמת אחרת? אוביקטיבית?״
״הוא לא שמע שום דבר שאת לא שמעת רק שיש לו יותר רקע עלי ועל הסביבה שלי.״
״הוא לא הבין למה?״
״נכון. משהו בסגנון ״מה יש לך״? גרם לי קצת לחשוב שכל החברים שלי מאותו הסוג.
אני צריך חבר סופר, ואחד משורר ואחד צייר ואחרון פילוסוף״
״ואחד שאינו יודע לשאול״- היא כותבת לו מחויכת והוא מחזיר נקודותיים וסוגריים אחד.
״אלתרמן היה מבין אותי ואומר לי משהו כמו... (תשלימי!)״
״אלתרמן היה מדבר רק על עצמו הוא נראה לי היה נרקיסיסט גדול״
״ענק! אני צוחק בקול״
״עד שכבר הצחקתי... איזה בזבוז. כמו שפיך שאף אחד לא רואה״
״החברים שלך כולם אנשי עסקים?״
״משהו כזה, אנשים מעולם ההייטק רופא אחד ואיזו מותק, צלמת, שעושה טוב לאנשים״
״אני חברה שלך גיימס?״
״אני רוצה לחשוב שאת חברה שלי. נולה״
״אני לגמרי חברה שלך. זה כבר לתמיד. אני חברה מדהימה. יודע למה?״
״למה?״
״כי אני לא מצפה לאיזון או להחזרות. אם בוחרת לתת- לא משנה מה- זמן, הקשבה, מתנה, חיבוק. זה ללא תנאי״
״גם אני אהיה שם בשבילך. מקווה שאת יודעת את זה.״
״אני יודעת.״
***
היא שומטת את הטלפון על החזה שלה. דמעות כבר יורדות לה בזוגות, על הלחי. כשהיא רוצה להרגיש חזק, היא חוזרת לשיחות שלהם. זה הדבר המזוכיסטי ביותר שתעשה כל חייה. עברו שלוש שנים כמעט ובכל פעם תשנא את עצמה עוד קצת על כך שנתנה לו חרך להכנס ככה, לומר לה מילים כאלה מקרבות שהיא כבר יודעת שהיו שקרים. או לפחות אמת לזמנה, שזה ממש מזכיר שקר.
עכשיו תבוא שינה, היא מרגישה את הכאבים במין מעגל עוטפים לה את הבטן. תבוא וסת ותשטוף לה את הצער עד חודש הבא.
״היא לא דומה לשום דבר שאתה מכיר. יש בה טוב ותשוקה שמושכים אותי כמו חור שחור. מהירות המילוט לא מאפשרת לי להתנתק, אני קורס לתוכה. היא לא יודעת מה פגע בה, מנסה להבין את הראש והיכולות שלי. היא לא מבינה למה היא, למה ככה. אני כן. אני מעיר אותה בבוקר ומחזיק אותה קרוב כל היום. אני לא מסוגל שלא לחשוב עליה. לאן מכאן ידידי?״
אח״כ יספר לה שהחבר ביטל אותו, ביטל אותה, ביטל את הדבר הזה ביניהם, שמסעיר את שניהם ככ. ״מה זה אומר ביטל?״- היא שואלת, עם קצה של תקווה בקולה. אולי אם יתגנב בו פקפוק של אחר, הדבר הזה ביניהם, יסתיים בלי שתהיה לה אחריות על זה. יומיים שהיא מרגישה שכבד לה, היא בוכה אחרי שהם מנתקים. היא מרגישה חזק, בבטן שלה, איך נבנות לה הגנות חדשות אחרי שפירק אצלה כמעט את כל הישנות.
״הוא לא הבין לעומק אותנו, את מה שקורה כאן.״ הוא משיב אבל בקולו אין התלבטות או חשש. ״אמר לי: ״אתה בורח מהטוב האמיתי בחייך. בורח משעמום. למה אתה צריך?״
ושתיקה.
היא מהנהנת עם הראש בלי לשים לב או להתכוון. הוא בורח אליה היא יודעת את זה, האם היא בורחת אליו? הוא מנסה להבין, מה מכל זה ישאר? איש הגיוני בחיים הגיונים, חיפש ריגוש קל והגריל סערה שמזיזה קלות את הספינה שהוא מנווט.
הם מתנתקים. היא צריכה לעבוד, היא יוצרת דברים, מאז שהיא איתו, שהיא כמעט לא מאמינה שיצאו מתוך ידיה. החיבור בין יצר ליצירה נוכח ביניהם כל הזמן. הוא כותב לה סיפור, כל יום מוסיף עוד קצת, היא מעצבת להם טבלה עם רגשות בצבעים. בנו עולם. יש להם שפה. איך החבר יכול לבטל אותם? היא תוהה בשקט הזה, שהמרחק הקצר ממנו, מותיר לה. ועולה בה כעס ועולה בה חרדה. ״אם הוא ילך ממני אמות״- היא מטופפות אצבעות על המקלדת בקצב כזה שרק בסיום יצירה יודעים את טיבו.
שנים אחרי, היא תציג את העבודה שיצאה לה באותו הערב, מתוך ערפל הפחד. וכולם יגידו- כזה לא ראינו. והיא תדע בדיוק למה, תבין את חד הפעמיות שגדלה ביניהם. פרי אהבה אחרת.
היא מבייצת. חזק. מקודם פגשה את הביוץ שלה בפיפי של הבוקר, צמיגי, ברור. גוש של בריאות. היא מספרת לו והוא ישר שואל- ״לגמור לך בפנים״? היא מחייכת נורא ונרטבת נורא, בשניה.
נשכב עליה, ותופס את פניה חזק כשהזין מחליק, פשוט. הוא שוהה בתוכה, הכי קרוב לרחם ״רוצה לגור לך בכוס, לא לצאת ממנו לעולם״ מתחיל לזוז בקצבים אחידים מצווה עליה- ״תסתכלי עליי, אל תורידי את העיניים שלך לשניה.״ הוא כבר מכיר את הניתוקים שלה, את האופן בו עונג הגוף מגביר את שריטות הנפש והיא כמו עכבר נמלט ממלכודת. רצה אותה קרובה ומרוכזת. ״לגמור בפנים?״ הוא מבקש ממנה אישור להתמסרות שלה, קולו מחזיר אותה לרגע והיא דורשת ״כן״- עמוק, בטוח. הוא מזיז את כל גופו, חודר עמוק, מהר 4 פעמים ומוציא את הזין הקשה שלו, גומר על הבטן שלה.
היא שולחת יד לגמירה שלו שמטפטפת לכיוון הפופיק ואז גם לשיפולי הבטן, מלטפת אותה, משחקת איתה. הוא נשכב לצידה ואוחז בה חזק. ״בגלגול אחר״- לוחש לה- ״הייתי גומר ישר לתוך הרחם שלך, מפרה אותה, מסמן אותך בצורה הכי ברורה.״ היא לוקחת את האצבע שליטפה את הזרע שלו ומניחה בפיו, מוציאה ומכניסה אותה, רואה איך הוא מוצץ בתאווה את עצמו. ״אני כזה טעים״- היא צוחקת ומהנהנת והוא מחייך. היא מרגישה שזו אינטימיות ואיכשהו לא עובר בה פחד.
בלילה היא מקבלת ממנו הודעה- ״בזמן אחר הייתי עושה הכל שתהיי שלי, באמת.״ היא מרגישה איך הלב שלה מתמלא בחום שכמעט שורף אותה אבל גם את הסדק הראשון שנפער, מנסה למלט אותה ממנו, מהסיטואציה הלא הגיונית. גבר ואישה שלא יכולים בנפרד ולא ביחד.
מתכסה בשתי שמיכות פוך והולך עם מעיל גם במקומות סגורים.
בימי הולדת הוא הראשון להתקשר.
***
היא אומרת: "ככה, זה איך שאני יודעת להיות".
הוא אומר: "תנסי אחרת"
***
תמיד ניסה לשנות בה את הפגמים. והיא חשבה: "מילא, אני פגומה, שיתקן".
והיא לא מסתדרת עם דברים שמשתנים במרחב
הוא אוהב ים. איך כל גל מסדר גל אחר מסדר גל. אחר.
ושניהם אוהבים ניל יאנג ושוקולד מריר מריר
***
בלילה לפני שהוא סוגר את החלון שפתחה, לקרר את החדר, הוא מסתכל עליה קרוב קרוב על הנקבוביות והגבות המפוזרות. מרגיש איך זוחלת במעמקי הבטן חמלה פשוטה ולידה הפחד.
נזכר במילים שלה לפני שנרדמה: "נדמה לי, לפעמים, שבשירים שלי אני כותבת את העתיד".
והוא כבר מבין הוא לא מבין.
לא את השירים שלה, לא את הפגמים, אבל לעור שלה יש ריח של ענבים וחצץ וזה נעים לו באף.
