eternal sunshine

״אני רוצה חדר ריק״- הוא אומר לה שניה אחרי שגמר. לדברים יש זמן. וזמן הוא חשוב.

הוא לימד אותה על חשיבות של משך. היא בכלל לא הבינה את המשמעות של להישאר בקשר שהיה לה עם פטר ככ הרבה שנים. זה היה חלק מה דנ״א שלה. ככ ברור, ככ תקף, שהאטומים שבגופה כבר זיהו את פטר לפניה. הרטיבות בגופה הייתה שייכת רק לו. ממש הייתה לה רטיבות ספציפית שהופקה רק כאשר הוא היה נוקש על גופה. בכלל לא ידעה שיש אופציה, שלזמן הזה שנתנה לפטר, יש משמעות אמיתית. שזה מאפשר לדברים להשתנות ולא לטובה. היא פשוט הייתה.

וכשג׳יימס אומר לה- ״אני רוצה חדר ריק״- שניה אחרי שגומר היא מבינה דברים לעומקם.

״חדר ריק״ נולד בפריז.

“יש מצב שהייתי מבקש ממך בשבוע הראשון שלנו יחד, לפנות מהחדר שלך את הכל. אני רוצה להיות רק את ואני והרצפה. אני אדאג לחמם אותך. אני אהיה לך לכרית. את לא צריכה כלום. כל הזיונים יהיו בהתחלה רק על הרצפה. אשמור על הברכיים שלך, אני לא רוצה שום נוחות, רק תחושות חדות. והמקום היחיד בחדר שממנו אני רוצה לקבל רכות הוא הגוף שלך.

את

אני

רצפה

בלי כלום.

אולי רק עט או טוש. ארצה לכתוב עליך.״

״מה היית כותב, דבר ראשון?״

״שלא יגמר״

״ג’יימס״- היא בולעת רוק, כמעט מחסירה נשימה. האצבע שלה עושה סיבובים על פטמת ימין בקצב המילים שלו.

״זה אולי נשמע לך פשוט, אבל זה ממש קשה. רק שירותים ישחררו אותך ממני.

שבוע שלם בלי כלום.״

״ושמיכה?״

״לא.

אני אחמם אותך.  אני אשכב עבורך על הרצפה ואת תרדמי עלי״

״תצטרך לעטוף אותי מלא״

״אעטוף. ואזיין אותך מלא עוד יותר.

למעשה לא יהיה לך שום מפלט מהרצפה, אלא לעלות עלי.״

מאז הפנטזיה הזאת כיכבה בככ הרבה דיבורים ביניהם, שהפכה לשם קוד. לתשוקה, לטוטאליות, לאינטימיות של אנשים שחשפו עצמם בעירום פנימי מדויק ומספיקות רק צמד מילים כדי להבין בדיוק.

הוא רוצה אותה, שניה אחרי שגמר, כאילו יש שם לולאה שלא ניתקת לשניה, מזינה את עצמה, מחדירה עונג וידע ולרגעים אפילו נחמה. אי אפשר לא להתמכר לזה וכמה שהוא חד, ברגעים איתה, הכל נושל ממנו והופך רנטגני. אפילו המילים שלרוב מדויקות עד אימה, מתרחבות ותופסות מקום.

״אני רוצה איתך חדר ריק״- הוא אומר. וזה פשוט כמו לומר אהבה.

״בא לי שתגיד לי בול מה שהחבר אמר לך.״

הצורך שלה בפרטים, לא מרפה ממנה, למרות שעבר זמן מאז שסיפר לה על החבר. הוא בשדה התעופה, נסיעה של שבוע ליפן. הוא לא מאוד רוצה לנסוע אבל מתנחם שיוכלו להיות ביחד כמה שירצה. בלי זמן ביניהם. היא על הספה הירוקה שלה, ברקע הפלייליסט שהכין לה בפרידה הראשונה שלהם.

״מתי?״

״כשסיפרת עליי.״

״האמת שהוא קצת אכזב אותי. החשיבה היתה שטחית ופונקציונאלית, קוויתי ליותר עומק. לשאלת שאלות קשות לשאיפה לאמת. נתן לי תשובות של ספר לילדים.״

״אולי הוא שמע אמת אחרת? אוביקטיבית?״

״הוא לא שמע שום דבר שאת לא שמעת רק שיש לו יותר רקע עלי ועל הסביבה שלי.״

״הוא לא הבין למה?״

״נכון. משהו בסגנון ״מה יש לך״? גרם לי קצת לחשוב שכל החברים שלי מאותו הסוג.

אני צריך חבר סופר, ואחד משורר ואחד צייר ואחרון פילוסוף״

״ואחד שאינו יודע לשאול״- היא כותבת לו מחויכת והוא מחזיר נקודותיים וסוגריים אחד.

״אלתרמן היה מבין אותי ואומר לי משהו כמו... (תשלימי!)״

״אלתרמן היה מדבר רק על עצמו הוא נראה לי היה נרקיסיסט גדול״

״ענק! אני צוחק בקול״

״עד שכבר הצחקתי... איזה בזבוז. כמו שפיך שאף אחד לא רואה״

״החברים שלך כולם אנשי עסקים?״

״משהו כזה, אנשים מעולם ההייטק רופא אחד ואיזו מותק, צלמת, שעושה טוב לאנשים״

״אני חברה שלך גיימס?״

״אני רוצה לחשוב שאת חברה שלי. נולה״

״אני לגמרי חברה שלך. זה כבר לתמיד. אני חברה מדהימה. יודע למה?״

״למה?״

״כי אני לא מצפה לאיזון או להחזרות. אם בוחרת לתת- לא משנה מה- זמן, הקשבה, מתנה, חיבוק. זה ללא תנאי״

״גם אני אהיה שם בשבילך. מקווה שאת יודעת את זה.״

״אני יודעת.״

***

היא שומטת את הטלפון על החזה שלה. דמעות כבר יורדות לה בזוגות, על הלחי. כשהיא רוצה להרגיש חזק, היא חוזרת לשיחות שלהם. זה הדבר המזוכיסטי ביותר שתעשה כל חייה. עברו שלוש שנים כמעט ובכל פעם תשנא את עצמה עוד קצת על כך שנתנה לו חרך להכנס ככה, לומר לה מילים כאלה מקרבות שהיא כבר יודעת שהיו שקרים. או לפחות אמת לזמנה, שזה ממש מזכיר שקר.

עכשיו תבוא שינה, היא מרגישה את הכאבים במין מעגל עוטפים לה את הבטן. תבוא וסת ותשטוף לה את הצער עד חודש הבא.

20:30 הוא כותב לחבר-

״היא לא דומה לשום דבר שאתה מכיר. יש בה טוב ותשוקה שמושכים אותי כמו חור שחור. מהירות המילוט לא מאפשרת לי להתנתק, אני קורס לתוכה. היא לא יודעת מה פגע בה, מנסה להבין את הראש והיכולות שלי. היא לא מבינה למה היא, למה ככה. אני כן. אני מעיר אותה בבוקר ומחזיק אותה קרוב כל היום. אני לא מסוגל שלא לחשוב עליה. לאן מכאן ידידי?״

אח״כ יספר לה שהחבר ביטל אותו, ביטל אותה, ביטל את הדבר הזה ביניהם, שמסעיר את שניהם ככ. ״מה זה אומר ביטל?״- היא שואלת, עם קצה של תקווה בקולה. אולי אם יתגנב בו פקפוק של אחר, הדבר הזה ביניהם, יסתיים בלי שתהיה לה אחריות על זה. יומיים שהיא מרגישה שכבד לה, היא בוכה אחרי שהם מנתקים. היא מרגישה חזק, בבטן שלה, איך נבנות לה הגנות חדשות אחרי שפירק אצלה כמעט את כל הישנות.

״הוא לא הבין לעומק אותנו, את מה שקורה כאן.״ הוא משיב אבל בקולו אין התלבטות או חשש. ״אמר לי: ״אתה בורח מהטוב האמיתי בחייך. בורח משעמום. למה אתה צריך?״

ושתיקה.

היא מהנהנת עם הראש בלי לשים לב או להתכוון. הוא בורח אליה היא יודעת את זה, האם היא בורחת אליו? הוא מנסה להבין, מה מכל זה ישאר? איש הגיוני בחיים הגיונים, חיפש ריגוש קל והגריל סערה שמזיזה קלות את הספינה שהוא מנווט.

הם מתנתקים. היא צריכה לעבוד, היא יוצרת דברים, מאז שהיא איתו, שהיא כמעט לא מאמינה שיצאו מתוך ידיה. החיבור בין יצר ליצירה נוכח ביניהם כל הזמן. הוא כותב לה סיפור, כל יום מוסיף עוד קצת, היא מעצבת להם טבלה עם רגשות בצבעים. בנו עולם. יש להם שפה. איך החבר יכול לבטל אותם? היא תוהה בשקט הזה, שהמרחק הקצר ממנו, מותיר לה. ועולה בה כעס ועולה בה חרדה. ״אם הוא ילך ממני אמות״- היא מטופפות אצבעות על המקלדת בקצב כזה שרק בסיום יצירה יודעים את טיבו.

שנים אחרי, היא תציג את העבודה שיצאה לה באותו הערב, מתוך ערפל הפחד. וכולם יגידו- כזה לא ראינו. והיא תדע בדיוק למה, תבין את חד הפעמיות שגדלה ביניהם. פרי אהבה אחרת.

היא מבייצת. חזק. מקודם פגשה את הביוץ שלה בפיפי של הבוקר, צמיגי, ברור. גוש של בריאות. היא מספרת לו והוא ישר שואל- ״לגמור לך בפנים״? היא מחייכת נורא ונרטבת נורא, בשניה.

נשכב עליה, ותופס את פניה חזק כשהזין מחליק, פשוט. הוא שוהה בתוכה, הכי קרוב לרחם ״רוצה לגור לך בכוס, לא לצאת ממנו לעולם״ מתחיל לזוז בקצבים אחידים מצווה עליה- ״תסתכלי עליי, אל תורידי את העיניים שלך לשניה.״ הוא כבר מכיר את הניתוקים שלה, את האופן בו עונג הגוף מגביר את שריטות הנפש והיא כמו עכבר נמלט ממלכודת. רצה אותה קרובה ומרוכזת. ״לגמור בפנים?״ הוא מבקש ממנה אישור להתמסרות שלה, קולו מחזיר אותה לרגע והיא דורשת ״כן״- עמוק, בטוח. הוא מזיז את כל גופו, חודר עמוק, מהר 4 פעמים ומוציא את הזין הקשה שלו, גומר על הבטן שלה.

היא שולחת יד לגמירה שלו שמטפטפת לכיוון הפופיק ואז גם לשיפולי הבטן, מלטפת אותה, משחקת איתה. הוא נשכב לצידה ואוחז בה חזק. ״בגלגול אחר״- לוחש לה- ״הייתי גומר ישר לתוך הרחם שלך, מפרה אותה, מסמן אותך בצורה הכי ברורה.״ היא לוקחת את האצבע שליטפה את הזרע שלו ומניחה בפיו, מוציאה ומכניסה אותה, רואה איך הוא מוצץ בתאווה את עצמו. ״אני כזה טעים״- היא צוחקת ומהנהנת והוא מחייך. היא מרגישה שזו אינטימיות ואיכשהו לא עובר בה פחד.

בלילה היא מקבלת ממנו הודעה- ״בזמן אחר הייתי עושה הכל שתהיי שלי, באמת.״ היא מרגישה איך הלב שלה מתמלא בחום שכמעט שורף אותה אבל גם את הסדק הראשון שנפער, מנסה למלט אותה ממנו, מהסיטואציה הלא הגיונית. גבר ואישה שלא יכולים בנפרד ולא ביחד.

היא לא מסתדרת עם משפטים עגולים.

מילים מצוחצחות מדי גורמות לה לאבד שיווי משקל.

לפעמים היא נרדמת לצלילי רדיו פתוח,

מאפשרת להרהורים של אחרים לחדור אל תוך החלומות.

***

הוא שונא את החורף.

מתכסה בשתי שמיכות פוך והולך עם מעיל גם במקומות סגורים.

בימי הולדת הוא הראשון להתקשר.

***

היא אומרת: "ככה, זה איך שאני יודעת להיות".

הוא אומר: "תנסי אחרת"

***

תמיד ניסה לשנות בה את הפגמים. והיא חשבה: "מילא, אני פגומה, שיתקן".

והיא לא מסתדרת עם דברים שמשתנים במרחב

הוא אוהב ים. איך כל גל מסדר גל אחר מסדר גל. אחר.

ושניהם אוהבים ניל יאנג ושוקולד מריר מריר

***

בלילה לפני שהוא סוגר את החלון שפתחה, לקרר את החדר, הוא מסתכל עליה קרוב קרוב על הנקבוביות והגבות המפוזרות. מרגיש איך זוחלת במעמקי הבטן חמלה פשוטה ולידה הפחד.

נזכר במילים שלה לפני שנרדמה: "נדמה לי, לפעמים, שבשירים שלי אני כותבת את העתיד".

והוא כבר מבין הוא לא מבין.

לא את השירים שלה, לא את הפגמים, אבל לעור שלה יש ריח של ענבים וחצץ וזה נעים לו באף.

הגיע בוקר, היה לילה רע. היא נעלבה ממנו נורא. ניתקה את עצמה בנימוס, אמרה שהולכת לישון וסגרה את הטלפון. אפילו לא אוננה כדי להירדם. תנוחת עובר, עיניים עצומות. חלום אחד לא עבר בה.

היא קמה וידה ישר לטלפון. כבר חודשיים שהוא מעיר אותה כל בוקר, מוקדם ככ. היא תמיד השתיקה טלפון בלילה ואיתו הטלפון תמיד ער, זמין.

מחכה לה הודעה-

״אולי מתמיד, יש בך חשד בטוהר הכוונה שלי כלפיך. אולי זה משהו שאני עושה, אולי זו את שמפחדת.

אני אדם לוגי והדרך שאני הולך בה איתך אין בה שום הגיון או מטרה. דרך נקייה של הלב, ואפילו את הזין חיברת לי ללב.

בשדה הזה שבו אנו הולכים תלמים מספר. באחד מהם את צריכה שאשתמש בך, שאפרוק את התשוקות שלי בך, את צריכה לתת ואני צריך לקחת.

בתלם הזה, שהוא רק תלם אחד בשדה, נאמר המשפט ״אשתמש בך בכל דרך וצורה״. בתלם שמימין ארצה להחזיק את ידך, בתלם שמשמאל לשאול מלא שאלות.

והשדה כולו שדה נקי ויפהפה ללכת בו לאיבוד. ואולי באתי כי אני זמן רב בשדות חומריים-מזוייפים, שדות בהם כלים (אינטרסים) כבדים, שדות שמי שנופל בהם נדרס. ואת כל כך אחרת.

הלוואי והית מאמינה.״

הגוף שלה נזעק, למה הוא חושב שאני צריכה שישתמש בי?? הוא החליט החלטה והלביש עליה בגדים שלא שייכים לה. זה עיצבן אותה ככ. אבל שאר המילים שלו בהודעה ליטפו לה את הגב והעצבים. גברים מאז ומתמיד ניסו לאלף בה משהו, מעולם לא הבינה למה. אולי זה משהו באיך שהחזיקה את עצמה מול העולם, עיניים רושפות חוזק וגוף שלא מפחד לא להיות קונצנזוס.

זוחלת לה לגוף מחילה ומעט געגוע. היא יודעת שהיא אחרת. מכירה את המחירים שזה עולה לה וזה שהוא רואה לה את השונות ולא נבהל ואפילו רוצה אותה בגלל זה, מוריד לה חתיכה מהעור הקשה שגידלה.

״בוקר טוב״- היא שולחת לו הודעה

״את שלי?״- חוזרת ממנו הודעה

״שלך״- מדמיינת אותם בשדה שתיאר והוא מחזיק אותה כמו שמחזיקים אשה אהובה שלא דחוף להשתמש בה או לאלף. רוצה ככ להיות תלם אחד.

נדב יוצא ממנה ב 2 בלילה, היא נכנסת להתקלח. הוא רק ירד לה. הצורך שלו בלענג אותה ממסך לה את העובדה שהוא טמבל כזה. אחד כזה שאומר ״יהיה טוב״- כמעט אחרי כל קונפליקט.

***

מעבירה את היד בחיבור המפשעה לרגל, מסבנת היטב עם סבון דובדבן חדש שקנתה רק היום. היתה את הפעם שביקש ממנה להשאיר את הטלפון פתוח, כל זמן המקלחת והתארגנות הבוקר, אמרה לו: ״ג׳יימס, זה ישעמם אותך נורא.״ כבר הראה לה את רגעי הקצר שלו. ״בכל זאת, תעשי בשבילי, רוצה לראות כמה קשב יש לי אליך.״ הוא אוהב לעשות לה מבחנים.

היא חושבת, זה מבחן בשבילו.

״עשיתי לך מלא מבחנים בהתחלה.״ ״ועברתי?״- שאלה בציפיה דרוכה, ככ אוהבת לנצח. ״בהצלחה יתרה״- ענה ״את פלא״ הוא מדגיש ויש שתיקה משני צידי הטלפון. הוא לא מאמין שהיא מוציאה ממנו רכות והיא, לא מאמינה.    

***

הם לא ביחד שבועיים. הקנאה הכריעה אותו והיא לא חשבה שבאמת ילך וכשניסתה להחזיר גילתה שזה כמו להדביק כוס נשברת. בעיקר מיותר. אז פרמה את הזכרון וכתבה לנדב- ״בא לך לבוא הלילה? תכין לי שניצל ופירה?״ ותוך 43 שניות הבהב לה הטלפון בחזרה- ״את ככ מבזבזת אותי״- הוא שף מפורסם וכל הדרכים הידועות שלו לנשים נעלמות בתוך הרצון שלה לאוכל בסיסי, מנחם. וכבר סמיילי נשלח ושעה שבה יבוא. וכל העצב מדגדג לה את הגוף מבפנים. להזדיין עם נדב זה פירורים של שניצל שנשארים בצידי הפה ואין איש שינקה אותם. החליטה שאחרי הפירה והשניצל הוא רק ירד לה.

***
היא יוצאת מהמקלחת הכל ריחני ונקי ובצד השני ג׳יימס רק מקשיב לה. הוא בשקט מסעיר. לרגע שכחה שהוא בצד השני שלה, כשנזכרה עלתה בה שמחה וטיפות מים שנטפו לה על שד ימין צימררו את הגוף.

״אתה פה?״- היא לוחשת. ״אני איתך״- קולו מערסל ״לא עוזב אותך, לרגע.״ היא לא תדע שבלילה ילך ממנה. הוא לא ידע שהקנאה שלו אליה תצטרך להיות מעשה. הם לא ידעו שהסיפור שלהם רק מתחיל. אבל בנתיים היא שולחת יד בין הרגליים, אין איש שמרטיב אותה כמוהו גם אם הוא רק מאזין לה לשתיקות.

התקלפתי בשבילך.

נכון, גם התקלחתי והתגלחתי.

התבשמתי בשבילך

ופיזרתי שיער שלא תקבל אותי אסופה.

אבל יותר מכל התקלפתי.

פושטת הגנות בצל וממתינה.

התקלפתי בטרחה. במהומת לב.

עינייך לא ראו את הקליפות,

נשל נחש מוטל עירום על כסאות חשמליים.

ופיך אמר דברי חסד ותמיהה.

ופי הראה לך את הסגול שלו כשנגעתי בשיא.

מקולפת.

אתה ישן בקצה הרחוק ממני, במיטתי.

קניתי יין ודברים אחרים

אבל יותר מכל התקלפתי למענך.

או אולי למעני.

או אולי זה לא חשוב.  

״ראיתי את הסולן של cigarette after sex בשדה עכשיו״- הוא נרגש ומסתיר בו זמנית. יש לו עניין ב- ״ניים דרופינג״, כבר ניסה להרשים אותה עם כל מיני שמות מוכרים. אותה זה מצחיק, אנשים מפורסמים נדמים לה תמיד קליפה. כמעט מרחמת עליהם כשפוגשת אותם בעבודה. רואה להם את הפחדים.

״יש להם הופעה היום״- הוא מספר לה. ״וואי, בוא נלך. ביחד.״  הוא שולח אותה לבדוק אם נשארו כרטיסים. ליבה דופק באיזה קצב שמזכיר סכנה. אם נשארו כרטיסים היא מסוגלת לשבור את כל החוקים ולהיפגש איתו. ללכת איתו להופעה זו פנטזיה שלא תוכל לסרב לה.

האתר מודיע ש “sold out”- פעם ראשונה מאז שהם ביחד והיא לא יודעת מה היא מרגישה.  

הוא חזר מחו״ל קצר במיוחד, כשהוא לא בארץ הם הרבה יותר ביחד. יש להם יותר משך וחיכוך. בלילה במלון, הוא גמר לתוך גביע וטעם את עצמו. היא לא האמינה. הוא צילם. שאלה אותו מה יעשה עם הגביע ענה לה בפשטות- ״אשאיר אותו ככה.״ ״בלי לשטוף?״ ״ברור שלא. מה אכפת לי?״ בה התפשטה חרדה קלה. ככה מתנהג גבר שלוקח כל מה שהוא רוצה, היא ממרקרת בראש.

בשיחה השלישית שלהם אמר- ״אני משיג כל מה שאני רוצה, עבודה, נשים.״  היא תמיד מרגישה שלה אין דבר והנה היא מביטה איך זה נראה, איש שמשיג כל מה שהוא רוצה. חושבת לעצמה, האם השיג אותה? האם היא שלו לקחת? האם היא מוגנת בכללים שנקבעו- רק וירטואליים או שהיא משלה את עצמה וגבר שמשיג כל מה שהוא רוצה, ימצא דרך גם להפוך אותה למציאות?

היא מדמיינת את הגביע עם הזרע שלו ורטיבות נוזלת לה מהמוח דרך עמוד השדרה ישר לכוס.

״אין כרטיסים״- היא כותבת והוא מחזיר- ״ניצלת״ עם סמיילי שמבשר לה כמה הוא מכיר אצלה את הבפנים, את הפחד. איכשהו זה נותן לה שקט והיא לא נושמת- ״בוא. תזיין אותי. עכשיו.״

אחרי שניוותר פרוקי גוף

במיטה רחבה

וניגע בשירה ובעצב וכל התורות

ונלך בתלם של מילים

ושל חמלה

ושל הנפש הפצועה.

נצייר את הרגעים, ספורים,

איך פיספסתי כך את ההתחלה

איך לא נתת לי לחמוק

מחזיק חזק את כפי המזיעה ולא מוותר.

אתה פאזל אלף חלקים

גם אם מתעקש שלא

ואני מתפתלת תחתייך ומעלייך ומהצדדים.

הראיתי לך את הסגול שלי והראית לי את חייך

והיה רגע שדאגת ולא הרפית.

ואתה תמה,

מעולם לא הלכנו בתלם היגון

ואני יודעת

שלא אלך איתך שם

כדי שלא אוותר פרוקת נפש כאן,

במיטה רחבה.