20:30 הוא כותב לחבר-
״היא לא דומה לשום דבר שאתה מכיר. יש בה טוב ותשוקה שמושכים אותי כמו חור שחור. מהירות המילוט לא מאפשרת לי להתנתק, אני קורס לתוכה. היא לא יודעת מה פגע בה, מנסה להבין את הראש והיכולות שלי. היא לא מבינה למה היא, למה ככה. אני כן. אני מעיר אותה בבוקר ומחזיק אותה קרוב כל היום. אני לא מסוגל שלא לחשוב עליה. לאן מכאן ידידי?״
אח״כ יספר לה שהחבר ביטל אותו, ביטל אותה, ביטל את הדבר הזה ביניהם, שמסעיר את שניהם ככ. ״מה זה אומר ביטל?״- היא שואלת, עם קצה של תקווה בקולה. אולי אם יתגנב בו פקפוק של אחר, הדבר הזה ביניהם, יסתיים בלי שתהיה לה אחריות על זה. יומיים שהיא מרגישה שכבד לה, היא בוכה אחרי שהם מנתקים. היא מרגישה חזק, בבטן שלה, איך נבנות לה הגנות חדשות אחרי שפירק אצלה כמעט את כל הישנות.
״הוא לא הבין לעומק אותנו, את מה שקורה כאן.״ הוא משיב אבל בקולו אין התלבטות או חשש. ״אמר לי: ״אתה בורח מהטוב האמיתי בחייך. בורח משעמום. למה אתה צריך?״
ושתיקה.
היא מהנהנת עם הראש בלי לשים לב או להתכוון. הוא בורח אליה היא יודעת את זה, האם היא בורחת אליו? הוא מנסה להבין, מה מכל זה ישאר? איש הגיוני בחיים הגיונים, חיפש ריגוש קל והגריל סערה שמזיזה קלות את הספינה שהוא מנווט.
הם מתנתקים. היא צריכה לעבוד, היא יוצרת דברים, מאז שהיא איתו, שהיא כמעט לא מאמינה שיצאו מתוך ידיה. החיבור בין יצר ליצירה נוכח ביניהם כל הזמן. הוא כותב לה סיפור, כל יום מוסיף עוד קצת, היא מעצבת להם טבלה עם רגשות בצבעים. בנו עולם. יש להם שפה. איך החבר יכול לבטל אותם? היא תוהה בשקט הזה, שהמרחק הקצר ממנו, מותיר לה. ועולה בה כעס ועולה בה חרדה. ״אם הוא ילך ממני אמות״- היא מטופפות אצבעות על המקלדת בקצב כזה שרק בסיום יצירה יודעים את טיבו.
שנים אחרי, היא תציג את העבודה שיצאה לה באותו הערב, מתוך ערפל הפחד. וכולם יגידו- כזה לא ראינו. והיא תדע בדיוק למה, תבין את חד הפעמיות שגדלה ביניהם. פרי אהבה אחרת.