״בא לי שתגיד לי בול מה שהחבר אמר לך.״
הצורך שלה בפרטים, לא מרפה ממנה, למרות שעבר זמן מאז שסיפר לה על החבר. הוא בשדה התעופה, נסיעה של שבוע ליפן. הוא לא מאוד רוצה לנסוע אבל מתנחם שיוכלו להיות ביחד כמה שירצה. בלי זמן ביניהם. היא על הספה הירוקה שלה, ברקע הפלייליסט שהכין לה בפרידה הראשונה שלהם.
״מתי?״
״כשסיפרת עליי.״
״האמת שהוא קצת אכזב אותי. החשיבה היתה שטחית ופונקציונאלית, קוויתי ליותר עומק. לשאלת שאלות קשות לשאיפה לאמת. נתן לי תשובות של ספר לילדים.״
״אולי הוא שמע אמת אחרת? אוביקטיבית?״
״הוא לא שמע שום דבר שאת לא שמעת רק שיש לו יותר רקע עלי ועל הסביבה שלי.״
״הוא לא הבין למה?״
״נכון. משהו בסגנון ״מה יש לך״? גרם לי קצת לחשוב שכל החברים שלי מאותו הסוג.
אני צריך חבר סופר, ואחד משורר ואחד צייר ואחרון פילוסוף״
״ואחד שאינו יודע לשאול״- היא כותבת לו מחויכת והוא מחזיר נקודותיים וסוגריים אחד.
״אלתרמן היה מבין אותי ואומר לי משהו כמו... (תשלימי!)״
״אלתרמן היה מדבר רק על עצמו הוא נראה לי היה נרקיסיסט גדול״
״ענק! אני צוחק בקול״
״עד שכבר הצחקתי... איזה בזבוז. כמו שפיך שאף אחד לא רואה״
״החברים שלך כולם אנשי עסקים?״
״משהו כזה, אנשים מעולם ההייטק רופא אחד ואיזו מותק, צלמת, שעושה טוב לאנשים״
״אני חברה שלך גיימס?״
״אני רוצה לחשוב שאת חברה שלי. נולה״
״אני לגמרי חברה שלך. זה כבר לתמיד. אני חברה מדהימה. יודע למה?״
״למה?״
״כי אני לא מצפה לאיזון או להחזרות. אם בוחרת לתת- לא משנה מה- זמן, הקשבה, מתנה, חיבוק. זה ללא תנאי״
״גם אני אהיה שם בשבילך. מקווה שאת יודעת את זה.״
״אני יודעת.״
***
היא שומטת את הטלפון על החזה שלה. דמעות כבר יורדות לה בזוגות, על הלחי. כשהיא רוצה להרגיש חזק, היא חוזרת לשיחות שלהם. זה הדבר המזוכיסטי ביותר שתעשה כל חייה. עברו שלוש שנים כמעט ובכל פעם תשנא את עצמה עוד קצת על כך שנתנה לו חרך להכנס ככה, לומר לה מילים כאלה מקרבות שהיא כבר יודעת שהיו שקרים. או לפחות אמת לזמנה, שזה ממש מזכיר שקר.
עכשיו תבוא שינה, היא מרגישה את הכאבים במין מעגל עוטפים לה את הבטן. תבוא וסת ותשטוף לה את הצער עד חודש הבא.