דברים נשמטו לי, הייתי סתורה,
הלכתי בדרך שחשבתי שלא צעדתי בה.
היה לי רק את האור שלי והוא לא הספיק.
״גְּדוֹלִים, גְּדוֹלִים רִגְעֵי הַסּוֹף.
כַּבִּי אֶת הַנֵּרוֹת. הָאוֹר זוֹעֵק לָנוּחַ!״
יש דברים ששווה להניח, להרפות שניה לפני שאעלם לעצמי.
ויש אותך.
ואיך אתה בא כל פעם לפני שאני נשמטת, ליישר לי את הגב, לדפוק מבפנים בתוך קירות הגוף. להתריע.
״הַכֹּל, הַכֹּל נִרְגָּע וּמִתְפּוֹרֵר,
אַךְ אַתְּ עוֹדָךְ וְעוֹד הַלַּיְלָה חַי.״
אשאר עוד, אתה מעיר בו פינות, בגוף שלי, אתה זוכר איך הוא שמח ואיך מתקפל ואיך אין בי דבר מלבד סערה.
ואנחנו מתאמצים לאוויר ונחמה וכמה זה קרוב ומוכר. וזה בכלל מאיזה עבר שנתן בי שמות.
״בְּתוֹר הוֹמֶה, בְּאֶגְרוֹפִים שְׁלוּחִים,
עַל סַף הַלֵּב עוֹמְדִים הַרְבֵּה הַרְבֵּה דְּבָרִים
וְעוֹד הַלַּיְלָה חַי.״
סתורה אבל לא מבולבלת.
אולי האור שלי יספיק.