ביקורת ספרותית

*מילים - מליודאס סמהההה

*לחן - בובוש מארלוש, Is this love

I wanna fuck you
I wanna, fuck and hit (eat) you right
I wanna fuck you, every day and every night
I'll have you tied up, with your feet high over your head
Tied to the headboard, of my SM bed
You'll wear my collar, yeah you'll be my slave

Is this love, kinky love, kinky love, that I'm feeling?
Yes it's you, that is you, who is kneeling...
I wanna know now, wanna know how you're feeling
I got to know, got to know, got to know now
I-I-I-I-I-I-I-I-I, I'm willing and able
So I'll, have you tied to the table

Haunting Adeline by H D Carlton

אולי זה לא נחשב *הכי* הארד קור בז'אנר, אבל זה בהחלט גורם לי לחשוב 4 פעמים על דברים שחשבתי שיכולים להיות מרגשים לקריאה.

מסיימת עוד שעתיים האזנה.

Stay tuned 

קולגה א' (נקרא לו נ'): "הבת שלי עשתה קעקוע"

אני: *מפתחת שיחה בנושא "..וכן, יש לי 10"

נ': "הבנתי באמת, שאם עושים אחד, אי אפשר להפסיק"

אני: "נכון, זה כאב ממכר"

קולגה ב' (מ'- עובד חדש): "אז מה, את סאדו?!?!?!?!" 

נ': "בואו נסלח למ', כי הוא עובד חדש והוא לא היה בהרצאה של ה-HR"

אני: "איק."

... ואז יצאתי מזה שאני אסאדו והתחלנו לדבר על מנגלים ועל האש.

ואני חושבת לעצמי, האם הייתי לוקחת את זה אחרת אם לא הייתי בדסמית?

האם הייתי לוקחת את זה כשאלה כל כך אישית וחודרת לפרטיות? או שהייתי מחליקה את זה כ"עוד צחוקים של החבר'ה" כמו הרבה דברים אחרים..?

לא באמת יצאתי מהארון אף פעם. לא כי התביישתי או משהו, אלא כי לא באמת הרגשתי צורך.

יש שני אנשים בחיי חוץ מאדוני שיודעים על ה"סטייה" הזאת שלי, אבל גם הם סוטים, אז אנחנו צוחקים על זה המון. אחת מהם היא התרפיסטית שלי- כמה נפלא.

אבל לאחרונה שמתי לב שאין לי עם מי לדבר על זה באמת. וזה חסר לי.

יש לי חברות טובות. שתיים אפילו עונות להגדרה "בסטי". אני כאילו יודעת שהן ונילה, אבל אני די בטוחה שהן לא שיפוטיות.

אז הייתה לי השבוע הזדמנות מסויימת לצאת מהארון בפני אחת מהן. משהו התפלק בשיחת טלפון והיא שאלה שאלה שהרימה לי להנחתה.

הבנתי שהנחתה כזאת תצריך ממני המון (המון) אלכוהול. אמרתי לה שאם היא רוצה להבין למה אני אומרת "ונילה" בכזאת תוככה (כי היא אפילו לא הבינה מה זה אומר בשבילי!), היא צריכה להשקות אותי.

אז יצאנו. ושתינו. וניסיתי לגשש את דרכי החוצה מהארון.

היא יודעת שאני יותר open minded ממנה, יש שיגידו "משוגעת" יותר או "אמיצה"... "סיבולת גבוהה", "סף גירוי גבוה", כל דבר.

הצלחתי לרמוז לה שזה גדול יותר.

לא הצלחתי להגיד לה שאני אוהבת שאדוני (בשבילה "בעלי"- האבא שמקפיץ את כל הילדים לחוג כדורגל) מצליף בי עם פלוגר, ושאנחנו הולכים לסדנת שיבארי כל שלישי שני.

למרות שאמרתי "שיבארי". היא שאלה אותי מה זה, ואמרתי לה שתגגל את זה. היא קישרה את זה ללימודי היפנית שלי, והיא כנראה תשכח לגגל...

בכל אופן, אני די בטוחה שהיא לא הבינה את הרמז. 

משהו בי מקווה שהיא הבינה בין השורות המבולבלות של הצפה רגשית הולכת וגואה, שאני מנסה לספר לה משהו.

משהו בי מקווה שהיא תשאל מה רציתי לומר.

ושהיא תבין שאני לא "רוצה לספר לה על חיי המין שלי", אלא באמת רוצה לשתף שיש בי משהו אפל, שאני לא תמיד יודעת איך להתמודד איתו, וזה עוזר לי הרבה מעבר לאיך שזה נראה מבחוץ. 

ושזה לא "סקס פרוע" (טוב, זה כן, אבל לא רק), זה טיפול, זו הרפיה, זה הקשר שלי עם אדוני שמאז שהבנו שזה מה שטוב לנו, אנחנו הרבה יותר טובים יחד.

Read this book this week and devoured it like cold water after a long desert hike! 

Let me start by saying: Navessa Allen’s writing is smooth, hilarious, and wonderfully unbothered — and so are her characters.

I’m going to split my thoughts in two, because that’s exactly how my reading experience went.

⚠️ Spoilers ahead! ⚠️

First: the references!!! Had me laughing out loud. People around me were probably concerned for my sanity. (Lucius?! Joe?? That very pointed jab at Fifty Shades of Grey?? And of course, dear Emily Gilmore — though I wish she hadn’t explained that one. If you know, you know. If not, go do your homework.)

Aly and Josh’s meeting was completely crazy and amazing. The author’s approach to BDSM is refreshingly healthy and grounded, especially compared to how badly some books handle it. Yes, it’s hard-core. Yes, it’s dark. And yes, it’s all about full consent between two grown adults exploring their own limits.

That’s how I see BDSM: with emotional processing of demons (big and small), thoughtful aftercare, real love, and seeing your partner fully. And yes — with humor! Because it’s human. And beautiful.

Then came the plot twist.

And I was like… Mafia?! Seriously?!

From that moment on, A and J turned into Care Bears and the magic of the first half evaporated. It’s not that I’m against lovey-dovey stuff, but that’s not what I came here for. Spare me the happy ending, please.

And that last forest scene? Too little, too late — especially with that syrupy proposal at the end. 🙄

In short: started off brilliant, ended like a romance cliché. Still worth reading for the first half.