היה זה אחר צהריים נעים של סוף חודש ספטמבר, עמדתי בחצר האוניברסיטה בה אני משמש כמרצה, מניח לרוח הסתווית לשטוף מעלי את השבוע החולף.
אני אוהב מאוד את הימים האלה של טרום חורף, ואת מראה האנשים הממהרים כל אחד לעניינו, בעוד אני מרשה לעצמי לעצור את חיי לרגע ופשוט להתבונן.
בעודי מביט ומנסה למצוא משהו מעניין להתמקד בו, משכה את תשומת לבי עלמה צעירה, כנראה סטודנטית, שהלכה במהירות מולי, ידיה עמוסות במחברות וספרים, ונעלי העקב שלה משמיעות קול תקתוק קצבי האופייני לנעלי נשים מסוג זה.
איני נוהג ללטוש מבטים בסטודנטיות, אולם מבטי ננעל על הצעירה שלפני מבלי שיכולתי להסיטו, וככל שהתקרבה נגלה לעיני יותר ויותר יופייה המדהים.
הבחורה הזאת כל כך יפה - חשבתי לעצמי, מקפיד לשמור על ארשת אדישה ורצינית, כיאה למרצה מכובד שכמותי.
היא חלפה על פני תוך כדי שהיא שמה לב למבטי הנעול עליה, ואז ללא כל התראה מוקדמת, השתטחה ברעש ושאון רב על הרצפה, כאשר המחברות והספרים שבידה מתפזרים לכל עבר.
לאחר מספר שניות בהן מוחי ניסה לעכל את האירוע המתרחש מולו, מיהרתי אליה והושטתי את ידיי על מנת לעזור לה לקום.
תוך כדי שאני מנסה לייצב אותה על רגליה, ובאופן קצת מוזר, גופותנו נצמדו לשניה אחת, שניה שהספיקה כדי שאחוש בחיטובי גופה וריח הבושם העדין שעלה מצווארה.
״את בסדר?״ שאלתי אותה בדאגה אמיתית,
״כן״ - ענתה, ״אני כל כך מצטערת, מי נועלת עקבים לאוניברסיטה?״
חייכנו במבוכה הדדית זה לזו ואז שמתי לב שאני עדיין אוחז בגופה על מנת שלא תיפול שוב.
״מה שמך?״ שאלתי,
״אינטו״ - היא ענתה וסומק קל עלה בלחייה,
״זה שם קצת מוזר לא?״ תהיתי בפניה,
״נכון״ היא ענתה, והיה משהו קצת מוזר בדרך בה הגתה את המילה.
״בכל מקרה אני סת׳, היה מעניין לפגוש בך והשתדלי להיות זהירה להבא, או קי?״
״כן, אני אשתדל״ היא ענתה בעודה מתרחקת מהמקום.
לא היה לי מושג באותו רגע, עד כמה המפגש האקראי הזה עומד לטלטל את חיי.