יו

הצלילים ממלאים את החדר – גרגורים רטובים, גניחות חנוקות, נשימות כבדות – אבל הכל שקט, אינטימי, רק אנחנו והמיטה והאור הכתום.

כשאני מרגיש את זה עולה, אני לוחש "תישארי שם," והיא נשארת – קבורה עד הסוף, גרון סוחט אותי חזק, בולעת כל התפרצות ישר למטה, עיניים נעוצות בי, מלאות סיפוק. היא לא מושכת לאחור מיד – נשארת שם עוד כמה שניות, יונקת את השאריות בעדינות, ואז נסוגה לאט, מאוד לאט, נותנת לי לראות איך הבליטה נעלמת, איך השפתיים נשארות סגורות סביב הראש.

היא זוחלת למעלה, שוכבת על החזה שלי, סנטר עדיין מבריק, צוואר אדום קלות, ולוחשת בקול צרוד: "עכשיו תורך… תיקח אותי לאט, כמו שהייתי לוקחת אותך."