אחת מארבע

ככל שהזמן עובר
ככל שעובר הזמן, אני רואה את השתקפות הדברים בעיניי.העבר מתגבש לרצועה אחידה של מאורעות, כמו חגורת העור למותנך. הווה מלא אנשים שנותנים מראה לדמותך בעיניי.
ככל שהזמן עובר מתבהר עולמי החשוך. מתוך האפלה אני חובקת עצמי ורואה את דמותי בשלמות.
כל אדם שניכנס נותן לך לתפוח בעיני אתה אדיר ממידיים. כולם קטנים.
אדם יקר שלי. ככול שהזמן עובר אני שלך יותר. קטנה לרגליך הבנתך אותי.את גבולות חופיי.
אצבעותיך מפוררות את חולות חופי מרחיבות גבולותיי בשעות גאות אני רוויה בך ובשפל חובקני ביקר יקר שלך. מוזר לחשוב שכשחלקנו את אותה מיטה באופן קבוע ואכלו יחד במטבח משותף לא ידעו למדוד את מנת חלקינו בקרב. את האושר שנתגנב לתוכנו עכשיו לא ניתן לתת בשמות.
"אהבה" לא מספיקה למדוד.
עכשיו שאתה חולק שינה עם נשים אחרות ואני חולקת גופי עם גברים אחרים. עכשיו בהווה.
הווה נותן לנו היום להיות שייכים אחד לשני בעוצמה הנכונה.
אתה לא שם לרגע, לתקופה, או לנצח. אתה שם בהווה שלי שנימשך ונימשך כי זוהי תכונתו של ההווה.
"נצח זה הרבה מאוד זמן" אמרת לי תמיד ולא ידעת שהווה גדול מהנצח. רחב וזורם כנהר.
איש יקר שלי. טוב לי ככה. לגלות עצמי בתמונות רקע בפורטרטים שאתה מופיע שוב ושוב בצבעים במשיכות המכחול בניגוד שבין גוונים חמים לקרים ובהצללות. אתה תמיד שם נותן.
תודה