אחת מארבע

לבד שלי, שקט, בית, געגוע מתוק, גופי לי כחברה טובה.
חדר חם.
פורסת את השמיכה הקטנה והעבה מול התנור. זהו מרחב המחייה שלי אני לא יוצאת החוצה. כורעת
הנר מחמם את השמן ואני ממתינה
שקט, הכנה.
אני יוצקת שמן חם מעסה את ידי שוב ושוב העור מתמכר למגע המוכר של שמן הזית. למידה, תודה לך אמא.
הידיים שלי חמות ומוכנות לגעת בשאר חלקי גופי. אני עוברת על ירכיי העור מקבל לגרונו באהבה את השמן שממהר להעלם. ושוב, אני נותנת. אט, אט נדמה לי שגופי הופך צבעו לצבע השמן, ציור באור הנר, החזה שלי כשתי טיפות שמן וזרועותיי כענפי עץ נחשי.
ריח גופי בכוחו של השמן עוטף את החדר. השמיכה הקטנה שלי עדין מתוחה כולה.
אני אוהבת אותי ככה, נושמת. אני שומעת את סבתא מזמזת את המשפט האהוב עליה בשיא השיר של אום כול תום, אני מחייכת ומצטרפת לאום כל תום ברקע ולסבתא בלב. הכל יושב בי אני נושמת נכון עם השיר. האגן שלי זז מעצמו, כמו החתמה גנטית הוא לא יכול להיות אדיש לעבד אל וואב.
כולי מרוחה כפות רגלי ממתינות למגע אני מותחת את אצבעות ידי לבין אצבעות רגלי, כאב נעים. השיער שלי עטוף כולו ונוטף לי על הגב. חם ונעים לי מול התנור אני עוברת לשכיבה מכורבלת, רגלי מודות לי, נושמת את ריח גופי לתוך נימנום.
זמן, מתבוננת בראי מולי, זו אני כל גוון.
מורחת פוך תחת זוג עייני הגדולות, טווס אהוב, רוקדת.
השיר נגמר... מדהים איך 59 דקות הם כפעימת לב אחת שלי.