איד ואגו נכנסים לבר

אני זוכר את הפעם הראשונה שהרגשתי את גוף הכאב כגורם מדכא.

תפילת ערבית של ליל שבת בבית הכנסת הגדול, אני בן עשר, יושב ליד אבא.

נזכרתי שיש בשבוע הקרוב מבחן במשנה שאני לא מוכן אליו. ונחתה עליי מרה שחורה של לחץ וייאוש.

זכורים לי עוד מקרים בהם הרגשתי שגוף הכאב עשה גדילה משמעותית. בכיתה יב' למשל יכולתי כבר להרגיש אותו פיזית. את הקושי בנשימה, את הצורך לצעוק משהו שנתקע לי בחזה, שיש בי לכלוך כלשהו שצריך לפלוט.

זה מדהים כמה התחושות שלי שיקפו את מצב העניינים למרות שעדיין לא הבנתי אותו לעומק.

אני זוכר את הרגעים של השחרור מגוף הכאב, את החופש, הנשימה הסדורה, האומץ.

עכשיו אפשר לומר שאני מבין יותר את דרכי הפעולה שלו, וזאת בזכות שאני כל כך רגיש אליו. עכשיו הריפוי הגיוני יותר ונראה אפשרי מאי פעם.

תודה על ההזדמנות.

הרבה זמן חיפשתי את החלק שלי בתורה.

כלומר, אני אוהב ללמוד, אבל לא מצאתי את הסגנון שיתפוס אותי שעות מתוך הנאה צרופה.

לפני כחודש התחלתי עם החברותא את ספר התניא, מתוך מחשבה שלתת ניסיון לסגנון הלימוד החסידי לא יזיק.

היה נחמד. לא וואו כמו שחשבתי שיהיה.

בכל מקרה, אנחנו תמיד לומדים בבית מדרש שהוקם במקלט, ולפני שבועיים (ליל שבת) המזגן שם היה כבוי. אז הצעתי שנלך ללמוד בביתי ושיש לי שם את כל התניא עם ביאור של הרב שטיינזלץ. הלכנו.

התחלנו ללמוד, כשאני קורא רק את דברי התניא בלי הביאור.

לאחר זמן קצר החברותא נרדם.

ואני, עירני, התחלתי לקרוא את הביאור של שטיינזלץ על הפרק שלמדנו באותו יום.

אז הרגשתי את ה"וואו" שחיפשתי.

נשאבתי לתוך הלילה עם הפירוש הגאוני הזה.

והמשכתי לקרוא אותו בשבועיים אחריו.

השבוע, לאחר שחזרו החנויות לפעילות, הלכתי לצומת ספרים על מנת לנצל את שבוע הספר.

שאלתי את המוכרת אם יש להם ספר מסויים של שטיינזלץ - בציפייה לתגובה שלילית.

היא עונה לי :"אמור להיות, זה בטח בעמדה של שטיינזלץ".

מה?

יש עמדה שלימה שלו בצומת ספרים? מה הקשר?!

מיהרתי לשם.

הספר שחיפשתי לא היה.

אבל יצאתי עם ערימת ספרים אך ורק שלו.

משהו במדיטציות השפיע על היכולת שלי להביע את עצמי.

בשיחות עומק, בויכוחים ובדיונים האחרונים שמתי לב שאני מביע את עצמי בצורה הרבה יותר שלימה ומדוייקת.

תמיד הייתה לי יכולת וורבלית גבוהה, אבל עכשיו זה ברמה חדשה.

איפה שפעם הייתה תקיעות - יש זרימה.

איפה שהיה תסכול - סיפוק.

אתמול יכולתי להרגיש מחטים יוצאים לי מאיזור המוח לפה. חסימות שהפריעו לי להפוך את המחשבות לדיבור.

דיברתי היום עם אמא שלי על כמה אין גבול ליכולת להרגיש את הגוף הפנימי, הוא נצחי.

ולמדתי את זה על בשרי, כל פעם הכרתי עומק חדש בגוף הפנימי שלי, ביכולת שלי להרגיש יותר ממנו.

אבל יש שלבים שאני יכול לתאר - כי הרגשתי אותם כבר.

בהתחלה זה היה כמו זרמים קטנים, שמזיזים את הגוף שלי טיפה.

משם לתזוזות גדולות יותר, עם הרבה איברים, עם קולות.

זה התרחב גם לבועות.

וביום שישי האחרון הרגשתי עומק שהיו לי הצצות אליו לעיתים נדירות.

זאת הרגשה שבה הכניעה שלי למציאות מתבטאת בכל הגוף שלי, אני רפוי לחלוטין. וגל של אור ונוכחות זורם בכל מערכת העצבים שלי. מגיע עד תחתית הגוף שלי. כמו הטענה מהירה של מודעות לאיזורים בהם היא חסרה.

מכירים את זה שדווקא אחרי שהרגשתם שהתגברתם על משהו (פרידה, אבל וכד') - אתם חולמים עליו ומשהו שוב צף?.

אז בזמן האחרון אני רואה מן מעגליות מסוימת עם החלומות שלי ביחס להתגברות.

בתחילת הפרידה אני חולם המון על האדם. וזה סוג של מנגנון התמודדות, פריקה של המוח. כל מה שהוא רוצה שייקרה הוא חולם שקורה.

ואז כשאני מתגבר חלקית, תקופה של רגיעה מהחלומות.

ובלי שום התראה - יכולתי לא לחשוב על האדם הזה תקופה - מגיע חלום שמציף שוב הרבה מהכאב.

וככה. כל פעם אחרי החלום תקופת התגברות שבסופה שוב חלום.

והבנתי שהסיבה היא - שכאשר התת מודע שלי יודע שעכשיו אני מוכן להתמודד עם עוד חלק מהכאב ולרפא אותו, הוא מציף לי אותו בחלום.

כמו שכשאשר משחררים - נפתח, ככה כשמתגברים על מסת כאב ומשחררים ממנה, יכול להיפתח עוד חלק מהכאב שנוכל להיות מודעים אליו.

ואם פעם חלום היה יכול להשבית אותי ליום שלם, אז עכשיו הוא מעורר בי אי נוחות קלה בשלב הראשון של ההתעוררות.

לא באמת הייתי רוצה לשלוט על החיים שלי או על העולם.

כל דבר שנשלט, הופך לצפוי.

וכשאין את חוסר הביטחון, הספק, הפחד - החיים הופכים למתים. 

כי אני תמיד חיפשתי את המשחק המושלם, זה שאי אפשר להפסיד בו - שמחה בלי עצב, ביטחון בלי ספק, עונג ללא כאב.

אבל אני מתחיל להבין שמשמחה משתמע עצב, ומעונג משתמע כאב. כי בלי עצב או כאב לא הייתי יודע מה זה שמחה ועונג.

בלי מוות לא הייתי יודע שיש חיים.

ולשחק את המשחק המושלם - זה אומר לאבד חצי מהחיים שחשוב בדיוק כמו החצי האחר, ומימלא לאבד הכל.

ברגע שאשלוט על כל היקום, ואתחיל לברור מה אני רוצה שיהיה ומה לא. ואשאר רק עם הדברים שאני רוצה. היקום יתחיל להיות צפוי ומשעמם.

ואז אני מגלה שאני בעצם רוצה שהדברים יישארו כמו שהם, כי רק ככה הם יכולים להפתיע אותי.

אני אוהב את השלב בו העמקתי בנושא מסויים כל כך עד שאני מרגיש שהמפתח ננעל. האסימון נפל. שאני יכול לומר - אני מומחה בעניין.

זה קורה בדרך כלל עם נושאים שהבסיס שלהם נורא פשוט, אבל הם יכולים להתקשר לכל דבר. כמו הרעיונות הגדולים בחיים.

זה קרה לי לראשונה עם אקהארט טול ב"כוחו של הרגע הזה". קראתי אותו שוב ושוב, שומע עשרות ואולי מאות הרצאות שלו. וזה תמיד חזר על אותו רעיון בסיסי. ומתישהו יכולתי לחזות מה הוא יענה, ויכולתי לענות לשאלות שלי ושל אחרים בשמו.

והידיעה שקניתי תחום ידע מסויים, מספקת.

ולא בגלל שעמלתי על זה. אני נהניתי לאורך כל הדרך. קראתי ושמעתי אותו רק בגלל שזה כיף. אפילו בלי לנסות לשפר לעצמי את החיים - זאת פשוט הנאה צרופה לשמוע מישהו שמתאר את המציאות כפי שהיא.

החיים שלי השתנו רק מדברים שעשיתי מתוך הנאה, ולא מסיבה חיצונית, עתידית.

מדיטציה, למשל, התחלתי כדי לשפר את השלווה הפנימית שלי. וכל עוד זה היה קו המחשבה שלי - לא התמדתי ולא השתנה שום דבר אצלי.

עד שעשיתי מדיטציה מסויימת כי היא הייתה נשמעת מהנה - וגיליתי שאותה אני יכול לעשות במשך שעות, רק כבילוי, כמו לשחק.

לדעתי, אפשר להיעשות מומחה למשהו רק כשיש תשוקה עזה לעצם העשייה שלו. לא מתשוקה להצלחה בו.

ובאמת בזמן האחרון התחלתי לסנן פעולות יום-יומיות שאני עושה על מנת להיות "טוב" בהן מתישהו. ולהכניס במקומן דברים שכיף לי לעשות.

יש בעצם שלושה מעמדות בעולם המערבי: האריסטוקרטיה, הפרולטריון והבורגנות. האריסטוקרטים חיים על העבר, מכיוון שהם באים ממשפחות אצילות, הם כמו תפוחי אדמה - החלק הכי טוב שלהם הוא מתחת לאדמה.

הפרולטרים חיים בהווה, מכיוון שאין להם שום דבר אחר.

והבורגנים המסכנים חיים בשביל העתיד. הם הפראיירים הנצחיים. הם תמיד יכולים לפלס את דרכם להונאה כלשהי. אז כשהם מגלים שאין עתיד של ממש - אתה תמות בסופו של דבר - הם הופכים את העתיד לממד רוחני.

והם מסיקים שהעולם החומרי הזה איננו העולם האמיתי, אלא שהעולם הרוחני הוא העולם האמיתי, ושיהיו איפשהו, איכשהו, חיים נצחיים בשבילם.

אבל אם תשאל אותם: מה תעשו שם? - אין להם שמץ של מושג.

אם אתם שואלים תאולוגים מה הם חושבים שיקרה בגן עדן, הם פשוט מתייבשים: "מממ... לא יודע, נפרוט על נבל..."

כלומר יש משמעות סמלית לזה שאני יכול להיכנס אליה, אבל הרעיון של האדם הממוצע על גן עדן הוא שעמום מוחלט. זה כמו להיות בכנסייה לנצח.

ילדים מבחינים בזה מיד. כשהם שומעים מזמור כמו "עייף מהארץ ועמוס בחטא, מסתכל על גן עדן ולהיכנס משתוקק". הם אומרים: אוי ואבוי, גן עדן זה כמו להיות בכנסייה לנצח. והם חושבים שהגיהינום עדיף, לפחות יש קצת התרגשות.

ורואים את זה באמנות של ימי הביניים. אתה הולך למוזאון המטרופולין בניו יורק ואתה רואה את הציור של ואן-אייק על יום הדין (תמונה למטה), גן עדן למעלה, גיהינום למטה. בגן עדן כולם נראים כמו החתול שאכל את השמנת - יושבים בשורות וזחוחים מאוד.

מתחת לזה יש גולגולת מכונפת, כמו עטלף, וגופות מתפתלות, ערומות כולן. כולן נאכלות על ידי נחשים, ומשהו פשוט פנטסטי קורה שם.

ואן-אייק נהנה מאוד לצייר את זה. משום שבימי הביניים זה היה האופן היחיד שיכולת לצייר עירום ולצאת מזה בשלום. וסצנות סקסיות, סאדו-מזוכיסטיות. לכן טבעי שהגיהינום הפך להיות יותר מעניין מגן עדן.