יומני היומן

מרוב רצונות שיקרו דברים שונים בחיי, אני שוכח להודות על ההזדמנות לחיות.

אני לא צריך כלום מעבר למתנת החיים עצמם. לנוכחות שלי בעולם. לנשימה הזאת.

יש בתוכי סתירה פנימית בין הרצונות שלי. אני מתפלל לקדושה אבל לא מרגיש שהמילים שלי יוצאות עם רגש של אמת, כי אני רוצה כרגע טומאה. וזה מסוג הדברים שמלווים אותי כל הזמן, ההתחבטויות בין קצוות שבסוף גורמות לי לנטוש צד אחד לגמרי על מנת שאוכל להתמסר לצד השני. וכמו כל התנהגות קיצונית - היתרונות והחסרונות גדולים באותה מידה. אני יכול להתמסר לצד הדתי שלי ולהיות קדוש, ולהישבר ולהפוך לגוי. ועכשיו אני מרגיש שהתאזנתי יותר מהבחינה הזאת, שאני יכול להכיל טוב יותר ניגודים בעצמי. אבל יש עוד הרבה לאן להשתפר, כי אני יודע שברגע שאחטא בדברים מסויימים - זה יהרוס לי את ההרגשה להרבה זמן. אני צריך להיות חופשי מרגשות אשמה מיותרים שכאלו. כלום לא אמור לפגוע בשלווה הפנימית שלי. זהו ייעודי.

במהלך המדיטציה אני באימון מתמיד של "להיות הצופה". לא להתערב בזרימה הטבעית של הגוף שלי ולתת לו להביע את עצמו בצורה המשוחררת ביותר. 

לתינוקות ובעלי חיים יש תנועות לא רצוניות רבות מאדם בוגר. כי אין להם תכתיבי חברה אז אין שום סיבה לעצור את הגוף מלהביע את עצמו בחופשיות. 

כל הכשכושים בזנב, ההתמתחויות - זאת פריקת אנרגיה טבעית. ואדם בוגר מונע את זה עצמו, והדברים הללו נרשמים בגוף וטובעים את השחרור שלהם. ובמדיטציה אפשר להביא אותם לכלל מודעות. עד רמה שהגוף רועד, מתמתח ועושה קולות משונים כדי להביע את האנרגיה התקועה ולשחרר אותה.

זאת הקלה עצומה כשזה קורה. הגוף קליל יותר. השינה משתפרת. וזה מרגיש שהשרירים עשו עבודה.

וכל האימון הזה משפר את יכולת "הצפייה" ביום יום. אני מסוגל להקשיב עם פחות שיפוטיות, מזדהה פחות עם המחשבות שלי, ונעשיתי יותר זורם בחברה.

בכל יום אני יכול להישבע שהמדיטציה הייתה הטובה ביותר שהייתה לי עד כה.

בתחילת התהליך היו קפיצות דרך רק פעם בחודש חודשיים. היום זה קורה כל יום. כל יום עומקים חדשים במודעות, בתחושות בגוף, תנוחות ותופעות חדשות.

התהליך הוא גם המורה שלי. אין אף אחד שבאמת יכול להדריך כמו התובנות שעולות מהניסיון. כי כשמדברים על זה - זה כל כך רחוק מההרגשה הפיזית. וזה בסופו של דבר אמור להיות קל - זה הגוף שלי! זאת המודעות שלי! הנשמה! כל תינוק מרגיש את זה בלי לחשוב ולהתאמן.

כמה התרחקתי מהגוף שלי לאורך החיים, את הבנתי רק מהמדיטציות. ולכן הייתי מרגיש שאני לא מצליח לזרום עם זרם הקיום בצורה חלקה. יותר מדי חסימות ותקיעות של רגשות שלא באו לכלל מודעות. זה גם מעוות את תפיסת המציאות - החסימות האלה גורמות לי לפחד מכלום ולהיות עצוב מכלום. הן הופכות הבלים לרבי משמעות. ובעיקר החיים איתן כבדים יותר. מילולית.

זה כ"כ מדהים כמה שהתמונה מתארת במדוייק את מה שקרה במדיטציה של היום.

יש בזה משהו שגורם לתפוס מיניות בצורה שונה. כמו לחזור לתקופת הילדות שמנותקת מהעולם הזה - שחרמנות באה בו לידי ביטוי בדברים ששכחתי שיכולים להיות מיניים.

בגדול זה לא קשה להמשיך מנקודה מסויימת, אבל כשהחרמנות תופסת כמה ימים בלי גמירה זה מרגיש שכל האנרגיה שלי מנסה לצאת מתחת ירכיי. אני בקושי יכול לעמוד מהכאב.

ייתרון בתהליך - חלומות רטובים. כשהייתי מאונן לא היו לי כי מן הסתם הייתה לי גמירה לפני השינה. ועכשיו פעם בחודשיים בערך יש לי חלום רטוב. שכחתי כבר כמה כיף זה - לתת למוח להציג לי את מיכב הפנטזיות החבויות שלי.

שובבי"ם מוצלח.

יש לי כישרון טבעי להרגיש. לטוב ולרע - אני מרגיש חזק.

לכן כואב לי מאוד.

לכן השמחה מתפרצת ממני.

הצחוק שלי קולני ומכאיב לי בבטן. והדמעות שלי רותחות.

התפילה שלי לפעמים מרגישה קרובה כל כך לאלוהים שאני כאילו נבלע בתוכו.

במדיטציות שלי אני הופך לאחד עם היש ונותן לו לשחק לי בגוף כרצונו.

למה הנסיך חצוי הדם הוא האהוב עליי בכל הסדרה?

כי זה הספר של דמבלדור וולדמורט. לקבל כל כך הרבה קטעים של הדמויות הכי מעניינות. להבין את הנפש של טום רידל, לחזות באילו עוצמות קסם מדובר, רמת האתגר שהוא מהווה. ובכלל - למה אני גומר בכל פעם שכתובה מילה כלשהי על דמבלדור? הוא כל מה שאני רוצה להיות.

ובקריאה הנוכחית אני מבין עוד סיבה - שזה גם ספר רומן. אחרי שג׳יני קיבלה מקום של כבוד ואופי, אני מתאהב בה. וסיפורי האהבה שממלאים את הספר מרגשים אותי.

ושבע עוד לפניי! אני באמת לא יודע מה אקרא אחרי שאסיים את הסדרה. זה הולך להיות בור גדול מאוד. חשבתי להתחיל נרניה, לא קראתי את זה אף פעם.

אני חייב המלצות. פנטזיה. ספר עם התחלה וסוף סגור.

המדיטציה היא כמו מחנה אימונים לנפש. למשל אם הכוונה שלי במדיטציה היא להיות רק "צופה" ולתת לגוף לנוע ולבטא את מה שהוא רוצה בחופשיות, זה מטהר בי את החלקים שהתנגדו עד עכשיו, ולאחר המדיטציה אני מקבל את המציאות בצורה יותר שלימה וכנועה.

אחרי תקופה מסויימת של תרגול אפשר לראות דפוסים של התנהגויות שנבעו מהרצון לשלוט במציאות שלא הניבו תועלת ואף הפריעו לזרימה הטבעית של החיים. ויותר קל להתעורר מזה, וכך ניתנת ההזדמנות לבחור בחירות חדשות.

זה לרוב מעצבן אך לעיתים מצחיק לראות את דפוסי המחשבה האלה צפים בכזאת אינטנסיביות וכפייתיות. מתי יגיע השלב שזה כבר ישעמם אותי? אני עדיין מרגיש את הנאחזות וההזדהות עם המחשבות באופן דביק, ועם כל זאת גאה בהתקדמות שלי בעניין - ובעיקר את הנחישות.

כמה לילות עם שינה חצויה עוד לפניי?. הגוף לפעמים נותן לי תקופה כ”כ ארוכה של רוגע בשינה עד שאני שוכח שהיו לי פעם נדודים, ואז באים כמה לילות שמזכירים לי את זה.מה שמדאיג אותי הוא שבזמן האחרון הם באים בתדירות גדולה יותר, והבעיה היא שיש להם מכנה משותף שאני מנסה להתעלם ממנו.

זה כיף כל כך לחזור לקשר עם אנשים שהכירו אותי מזמן ופתאום רואים בי איכויות חדשות שידעתי שפיתחתי בעצמי. גם אם הם לא אומרים את זה אני בטוח שהם שמים לב.

הערה לעצמי: תכתוב יותר כשאתה שותה.

שחרור אמיתי הוא היכולת להתבונן בקיים בלי לנסות להשפיע עליו. 

לההתבונן בגוף הפנימי בלי לכווץ את השרירים, לתת לגוף לנוע בצורה שהוא רוצה.

להקשיב בלי לערב את דעתי.

להרגיש כאב בלי לברוח ממנו.

להיות שמח בלי לחשוב שהשמחה תחלוף.

לצפות במחשבות בלי הזדהות.