בכל פעם שאני עושה מדיטציה, אני משחרר חסימות אנרגטיות, בהרבה מקומות בגוף.
לפעמים כשהחסימה משתחררת - מרוב שהשחרור מספק - אני מרגיש שבטוח עשיתי צעד משמעותי בזרימת האנרגיה בגוף.
אבל אתמול הבנתי
השדה האנרגטי שלי, ושל כל אדם ממוצע, מלא בחרא מעבר למה שאפשר לדמיין.
כמות הלחץ שמפעילים על מערכת העצבים במשך שנים על גבי שנים היא אדירה, וזה לא משהו שיכול להשתחרר בשנה שנתיים.
אבל היופי בכל התהליך הזה הוא שככל שאתה לא מחכה שהוא ייגמר, ככה הוא מזרז עניינים.
צריך לתת לו לעבוד לבד, לסמוך עליו, להיכנע לו.
לה, אני אוהב לחשוב שזו אנרגיה נשית. בהרבה מסורות היא גם מתוארת ככזו.
ואני צריך יותר לשים לב לגוף במשך היום, לא רק במדיטציה.
אני אוהב לחשוב על המודעות לגוף לאורך היום - כלישת בצק. ככל שתלוש אותו במשך היום, כך במדיטציה בערב הוא רך יותר. וכשהוא רך יותר - הזרימה נעה טוב יותר.