היום הצלחתי להפריד בין רגש לשכל.
היה לי ריב עם חבר. שהוא גם חברותא.
הוא טען שאני לא לוקח מספיק אחריות, אני טענתי שהוא מסתכל על הדברים בצורה לא נכונה.
ממש כל אחד הוציא דברים שקצת ישבו לו על הלב.
וזה טוב, צריך את זה לפעמים בחברות אמת.
אבל הבחנתי במרחב שנוצר אצלי בלהט הויכוח.
בתוך סערת המחשבות והמילים - היה שקט שהקיף את הכל.
שקט שיכולתי לחזור אליו כשרציתי.
יכולתי להבחין בין מה אני באמת רוצה לומר - למה שהאגו רוצה.
יכולתי לאכול איתו סעודת ראש חודש וגם לקבוע לימוד בלי לערב את אי ההסכמה בינינו.
יכולנו לצחוק, ולחזור להתווכח.
זה היה יפהפה.
יש משהו אותנטי בזה - בלהצליח לריב בלי להרוס חברות, או אפילו בלי להרוס את השעות הקרובות.
כי כשאני חושב על זה - עם חברים אחרים אני פשוט לא רב, אנחנו לא עושים את זה. זאת דינמיקה אחרת.
דינמיקה קצת מזוייפת.
תסתכלו על ילדים, הם רבים ומשלימים כל הזמן.
רגע אחד הם הלכו מכות, ובשני הם בונים מגדל קפלה ביחד.
כי כל אחד מרשה לעצמו להביע הכי טוב את מה שהוא מרגיש. בלי פחד מהתגובה של הצד השני.
וכשזה נעשה בתור אדם בוגר - זה נעשה ממקום עמוק יותר. אתה מרשה לעצמך להיות טבעי - כי הצד השני עם כל חילוקי הדעות שלו רוצה בטובתי. מדבר ממקום טהור.