אני אוהב את השלב בו העמקתי בנושא מסויים כל כך עד שאני מרגיש שהמפתח ננעל. האסימון נפל. שאני יכול לומר - אני מומחה בעניין.
זה קורה בדרך כלל עם נושאים שהבסיס שלהם נורא פשוט, אבל הם יכולים להתקשר לכל דבר. כמו הרעיונות הגדולים בחיים.
זה קרה לי לראשונה עם אקהארט טול ב"כוחו של הרגע הזה". קראתי אותו שוב ושוב, שומע עשרות ואולי מאות הרצאות שלו. וזה תמיד חזר על אותו רעיון בסיסי. ומתישהו יכולתי לחזות מה הוא יענה, ויכולתי לענות לשאלות שלי ושל אחרים בשמו.
והידיעה שקניתי תחום ידע מסויים, מספקת.
ולא בגלל שעמלתי על זה. אני נהניתי לאורך כל הדרך. קראתי ושמעתי אותו רק בגלל שזה כיף. אפילו בלי לנסות לשפר לעצמי את החיים - זאת פשוט הנאה צרופה לשמוע מישהו שמתאר את המציאות כפי שהיא.
החיים שלי השתנו רק מדברים שעשיתי מתוך הנאה, ולא מסיבה חיצונית, עתידית.
מדיטציה, למשל, התחלתי כדי לשפר את השלווה הפנימית שלי. וכל עוד זה היה קו המחשבה שלי - לא התמדתי ולא השתנה שום דבר אצלי.
עד שעשיתי מדיטציה מסויימת כי היא הייתה נשמעת מהנה - וגיליתי שאותה אני יכול לעשות במשך שעות, רק כבילוי, כמו לשחק.
לדעתי, אפשר להיעשות מומחה למשהו רק כשיש תשוקה עזה לעצם העשייה שלו. לא מתשוקה להצלחה בו.
ובאמת בזמן האחרון התחלתי לסנן פעולות יום-יומיות שאני עושה על מנת להיות "טוב" בהן מתישהו. ולהכניס במקומן דברים שכיף לי לעשות.