יומני היומן

דיברתי היום עם אמא שלי על כמה אין גבול ליכולת להרגיש את הגוף הפנימי, הוא נצחי.

ולמדתי את זה על בשרי, כל פעם הכרתי עומק חדש בגוף הפנימי שלי, ביכולת שלי להרגיש יותר ממנו.

אבל יש שלבים שאני יכול לתאר - כי הרגשתי אותם כבר.

בהתחלה זה היה כמו זרמים קטנים, שמזיזים את הגוף שלי טיפה.

משם לתזוזות גדולות יותר, עם הרבה איברים, עם קולות.

זה התרחב גם לבועות.

וביום שישי האחרון הרגשתי עומק שהיו לי הצצות אליו לעיתים נדירות.

זאת הרגשה שבה הכניעה שלי למציאות מתבטאת בכל הגוף שלי, אני רפוי לחלוטין. וגל של אור ונוכחות זורם בכל מערכת העצבים שלי. מגיע עד תחתית הגוף שלי. כמו הטענה מהירה של מודעות לאיזורים בהם היא חסרה.