יומני היומן

אני זוכר את הפעם הראשונה שהרגשתי את גוף הכאב כגורם מדכא.

תפילת ערבית של ליל שבת בבית הכנסת הגדול, אני בן עשר, יושב ליד אבא.

נזכרתי שיש בשבוע הקרוב מבחן במשנה שאני לא מוכן אליו. ונחתה עליי מרה שחורה של לחץ וייאוש.

זכורים לי עוד מקרים בהם הרגשתי שגוף הכאב עשה גדילה משמעותית. בכיתה יב' למשל יכולתי כבר להרגיש אותו פיזית. את הקושי בנשימה, את הצורך לצעוק משהו שנתקע לי בחזה, שיש בי לכלוך כלשהו שצריך לפלוט.

זה מדהים כמה התחושות שלי שיקפו את מצב העניינים למרות שעדיין לא הבנתי אותו לעומק.

אני זוכר את הרגעים של השחרור מגוף הכאב, את החופש, הנשימה הסדורה, האומץ.

עכשיו אפשר לומר שאני מבין יותר את דרכי הפעולה שלו, וזאת בזכות שאני כל כך רגיש אליו. עכשיו הריפוי הגיוני יותר ונראה אפשרי מאי פעם.

תודה על ההזדמנות.