הצלחתי ליצור גבול יותר ברור ביני לבין ריק. אני גם יותר מערער על הסמכות שלו. הבנתי שהוא כמו מחנה אימון לנוכחות שלי. כי הוא כ"כ יציב שלא משנה מה אעשה ואיך אשתנה או מה אומר - כל עוד אין לזה ממשות פיזית בעולם - זה לא יזיז לו. כמובן שמחנה האימון הכי גדול שלי הוא מול עצמי, והיום ממש הרגשתי איך המחשבות האלה נובעות מגוך הכאב שרוצה לאכול. איך שהוא יוצר מחשבות ומנחי גוף. לא מפסיק בשום סיטואציה, בין אם אני עם עצמי קורא ספר או עם חברים, הוא פעיל מאוד ואני משתפר בלא לתת לו תשומת לב. לא לתת לו משמעות זה כבר יותר קל, כי זה יכול לבוא גם בדיעבד. אבל באותו רגע שהוא פעיל זה ממש כמו לחיות על אוטומט, זה להתנתק ממה שקורה ולחיות בעולם מדומיין כמעט לגמרי.
העיקר זה להמשיך ולעשות את הדברים שאני רוצה להשתפר בהם. גם אם זה קצת. גם אם לא עקבי. לא להתייאש אף פעם. השיפור קורה מתחת לפני השטח, ואפילו אני לא יכול לראות אותו. כל חזרה מקדמת אותי. ולהינות מהדרך. אם לא הדרך - אז בשביל מה אני עושה את זה? הרי כשמגיעים לסיום אז נגמר המשחק, ועם כל זאת משחקים במטרה להגיע לניצחון כמה שיותר מהר.
החיים קורים עכשיו.
החיים קורים.