בשמלת קיץ לבנה ואוורירית, כל כך שונה מהנפש השחורה שהתפתחה אצלי.
הקופצנות והשמך שלך מעוותות את גילך, אך הקמטים בצד החיוך לא משקרים, את אומנם נראת צעירה, אך נפשך עברה יותר מדבר או שניים.
את נכנסת במהירות אליי, לדירתי הצנועה, כאילו מפחדת שמישהו יראה אותך, יבחין בך נכנסת. מבחינתי... זה על הזין שלי.
אני מביט בך, בביישנות שלך, בכאב שכבר חוויתי, כמו מפה של צלקות על הנפש, קורא אותך, את נבוכה ולא אומרת מילה, אני מביט בעינייך, מתקרב לאט כמו לגורה מפוחדת "אפשר לחבק?", את מהנהנת ורוחך נרגעת.
כעבור מספר דקות אני משחרר, קצב הלב שלך נרגע, אני הולך מספר צעדים לאחור ואומר "שמלה, להוריד, לקפל, להניח", את קופאת, לא מבינה מה פשר השינוי, אני מתקרב עד אלייך, אצבע מרימה את ראשך מהסנטר "שמלה, להוריד, לקפל, להניח", את מפשירה, מתחילה להתפשט, לאט מידי לטעמי, אך הנוף יפייפה, כמו ירושליים בזריחה.
גופך הבהיר מחכה כטרף לטורף, אך אין אני טורף היום למרות שאת טרף, גופך שברירי ובהיר, כאילו שלא הורדת את השמלה.
אני מהלך מאחורייך, ומלפנייך, כמו לויין שחג סביב כדור הארץ, נעצר מולך ומנשק לך את המצח.
את נרתעת, אני מכיל, את עומדת מולי בתחתונים לבנים וגוף רועד, אני לא אומר מילה, את מפחדת לדבר, שני גופים מביטים אחד בשני כמו חיילים בשוחות, כל צד בוחן איך השני מגיב.
"אפשר לחבק?", הפעם אני הוא זה שמאשר, את מגיעה ומניחה ראשך על החזה שלי, יד מרגיעה ומלטפת אותך מאחור, שניות לאחר מכן, אותה יד מושכת את ראשך אחורה, אני מנשק את שפתייך ואת נמסה.