היום שלה התחיל גרוע והיא כמעט שאיבדה את התקווה, דווקא היום מכל הימים נורת אזהרה אדומה קפצה, אדומה כמו הדם הרותח שבגופה.
רק עוד כמה מטרים והיא במוסך, לוחצת עם כל משקל גופה על דוושת הגז אבל הרכב לא מאיץ, גופה מתחמם בקצב המנוע, עצבים, אולי טיפה לחץ.
הרבה מזל ופחות יכולת גרמו לאוטו להעצר בפתח המוסך, עומד בצורה הכי רנדומאלית, עומד ולא משאפשר לאחרים להיכנס או לצאת, בצורה שמסבירה לכולם שרק הרכב שלה חשוב, בעולם, אי פעם.
עשן יוצא ממנוע המכונית ותכף גם מהאישה, היא עמדה שם לבושה שחור, חולצה שחורה צמודה, עליונית שחורה שמבליטה את פלג גופה העליון, חצאית שחור שמבליטה את האגן שכולם אהבו, עקבים שחורים, לא סטילטו - היא אהבה נוחות, מבחינתה הנוחות שלה זה עיקר היופי שלה.
היא תמיד לבשה שחור, כל הארון שלה הורכב מבגדים שחורים, היא סיפרה לכולם שזה מבליט את השיער הכחול שלה, שיער בוב צבוע במספר גוונים משתנים של כחול, אבל בתוך תוכה היא ידעה את הסיבה האמיתית לשחור - זה הצבע של האפלה שהיא מחפשת בגברים שלה, טוב, גברים זאת מילה גדולה למה שהיא חיפשה.
אחד מהעובדים יצא אליה, מזרחי, טיפה גבוה, בעל זקן שחור, נראה כמו פרסומת סטריאוטיפית לגבר תימני, אבל שרירי ומלוכלך כיאה למוסכניק ובעל עיניים ירוקות באופן מפתיע, בגדול הוא לא היה מה שהיא חיפשה ברשימת הקניות שלה, אבל לפעמים נאלצים להסתפק בחטיף בין ארוחות.
לגופו לבש גופיית סבא שנראתה עליו טוב מידי וסרבל שהיה קשור על המותניים כאילו שהוא בטיול שנתי עם המורה למדעים.
הוא ניגב את ידיו במגבת הלבנה שעל כפתו תוך כדי שאומר לה "גברתי, לא להחנות פה", שיעשע אותה עד רמת החיוך שמההתחלה הוא ידע לפנות אליה בתור גבירתי.
ככל שחשבה עליו יותר ככה שפתיה המשוכות באדום לא יכלו להפסיק להתעקל מעלה, "האוטו מעלה עשן, תהיה חמוד ותבדוק אותו" לא הוא ולא היא ידעו אם היא ציוותה או ביקשה, אולי פשוט זרקה רשת ובדקה מה יעלה.
ראשו נעה מעט כדי להביט באוטו מבעד לכתף של הגבירה שמולו, "בסדר, מפתחות?", היא החזיקה אותם מהקצה, ממש מעל כף ידו המלוכלכת, מחפשת לזהות שביב של צייתנות, שביב של כניעה.
מבטיהם ננעצו אחד בשניה, היא מתחילה לשחק משחק ארוך, משחק שהוא אפילו לא מודע אליו או לחוקייו, והוא עומד בלי לדעת שהוא עומד להפסיד במשחק ולנצח בחיים
אלגנטית ושחורה כמו תמיד היא ירתה שאלה לכיוונו "מה שמך?", מבטו נעשה מבולבל אך הוא ענה מבלי להתרגש "דדי", היא לא יכלה להסתיר את ההתרגשות מהניגודיות הכמעט אמביולנטית בין השם שלו למה שרצתה לעשות לו, "ואת?", "אממממ, אתה יכול להמשיך לקרוא לי גבירתי, זה לא הולם אותי לדעתך?", המוסכניק גלגל עיניו, אפילו לא יודע שמרגע זה רק ככה יקרא לה.
כשסיים לגבות תשלום הגיש לה את הקבלה, היא שלחה יד בהירה ועדינה אך נתנה לפתק הלבן ליפול אל הריצפה, דדי כופף את גופו המלוכלך להרים את הקבלה אך כף רגלה ונעלה השחורה הקדימו אותו, נועצות את הפתק לריצפה בזמן שהוא מביט בה מלמטה.
כשלא אמר כלום היא ידעה שנצחה, עוד אחד לאוסף...... לבסוף אישרה לו לקום בזה שהרימה את רגלה.
היא חייכה כשראתה שהקבלה על שם "גבירתי".
מוקדש לידידה/חברה מהכלוב