אני אוהבת להשתכר.
בעבר, בשנות נעורותיי, לא העזתי לעבור על חוקיי אימהי.
עכשיו, אני בת 26. בנתק מוחלט מכולם כבר 8 שנים. וככה טוב לי.
עישנתי סיגריות, שנתיים-שלוש. התמכרתי לקנאביס, שלושה פעמים שונות.
עכשיו? עכשיו רק אלכוהול מקל עליי, עוזר לי. עוזר לי לתקשר, לדבר. עוזר לי לכתוב, להביע.
אני פגומה. אני שבורה.
נולדתי שבורה.
נולדתי לאמא חסרת לב, ולאבא עם גזר דין מוות.
גדלתי עם שלוש אחיות. אחת ברחה לצפון, ללמוד מוזיקה. אחת חשבה שאני האהובה עליה, אותה אחת שקראה לי שד או שטן. השלישית? היא הייתה אהובה על אימנו. לא ראתה אותי בעיניים. השתמשה בכוח שלה בביתנו בתור הכרח, שלא אתנהג איך שהיא לא ראתה כנכון.
אני? אני הייתי בלתי נראיתי. נפלתי דרך השברים של הבית. פיספסו אותי. גדלתי לבד. בלי אבא, בלי אמא. אמא שלא הרגישה כמו אמא. הייתה רק חושבת על עצמה, ומראה אכפתיות רק לבת הכי רזה.
לא הרגשתי קיימת בעיניה. לא הרגשתי בבית. הרגשתי לבד. לא קיימת. לא חיה. בלי בחירה שלי. לא משנה מה.
כל חיי. כל שקיוויתי, הוא שאמא שלי לא התפללה לעוד ילד.
לא. היא אמרה שלאבא שלי הספיק שלוש. שלוש בנות, יפות, בריאות, מתוקות.
רק היא רצתה עוד ילד. היא רצתה זכר.
היא הפצירה, והפצירה, באב שלי החולה בסרטן. לבסוף, הוא הפסיק להילחם. נתן לה את מה שהיא רצתה. עוד ילד.
לצערה התינוק שהיא חשבה שייוולד זכר, נולדה נקבה. נולדה נקבה, עם בעיות כימיות בראש.
עוד נקבה לבית מלא נקבות. עוד נקבה, אבל לצערנו נקבה שבורה. נקבה שיודעת שאמה לא חפצה בה. שאמה רצתה זכר.
אין ריפוי לאומללות הזאת. אומללות גנטית, לא בשליטתי. אומללות שאמא שלי חשה. לא אני.