ניו אורלינס, לואיזיאנה

זו היתה הצעה שלי. אחרי אי אלו אי-הצלחות, הצלחנו להזמין תור למסעדה החדשה ששמענו עליה דברים ממש טובים. החלטנו לעשות לנו ערב רומנטי.
הכל התחיל ללכת דרומה כשחבר התקשר אלי באמצעו של היום ושאל אותי אם אני בא לראות אצלו משחק כדורגל. בהתחלה נפנפתי את הרעיון וסרבתי אבל הסקרנות שלי (אותה אחת מפורסמת שהצליחה להרוג חתול? כן אז בדיוק זאת) שלחה אותי למלמל שאלה כבדרך אגב ״איזה משחק?״ בלי לדעת בכלל כמה גורלית היא תהיה ״גמר ליגת האלופות - ברצלונה נגד באיירן מינכן״ הוא זרק כאילו כלאחר יד וכאילו משהו מעסיק אותו ברקע באותן שניות ״ גם חאבייר, מוטקה ותיאודור יהיו שם..." (סתם שמות של כאילו חברים שלמשמע שמם, הטסטוסטרון כאילו נוצר יש מאין ומתחיל לשצוף בוורידיו של כל זכר מצוי) ולי כאילו עומד הזין, פואטית, ואני מתחיל לחשוב איך לגרום לארוחת הערב להתבטל וללכת לראות את המשחק.

" אני אחזור אליך בעניין הזה..." אני זורק לעברו ומנתק את הקו.

"תגידי..." אני שואל בהססנות לאחר שאני מצליח לתפוס אותה בפון (משימה קצת קשה לעיתים) "...יש מצב שאנחנו דוחים את ארוחת הערב היום?" אני לא ממש מספיק לקחת נשימה חוזרת והתשובה שלה היא "לא" נחרץ...
"למה לא?" אני שואל בגמגום משהו
"כי השקעת במסע שכנועים שננסה את המסעדה הזו, יותר משהשקעת בלענג אותי אתמול, ולקח זמן לא קצר ופשוט להשיג את המקום הזה, שאני רוצה היום לצאת בציפייה למה שתעשה לי כשנחזור הערב!" היא היתה מאוד החלטית וברורה ברצונה, מאוד חדה במחשבתה ובמילותיה ויתירה מזאת - נראה שהיא בכלל היתה עסוקה במשהו אחר תוך כדי שהיא מדברת איתי מה שרק 
עושה את זה יותר בעל משמעות שכן היא כנראה כבר ממש ממש סגורה על זה.

אני מנסה ועושה נסיונות במשך היום לשכנע אותה, בלי אפילו בכלל להגיע לקטע בו אני מסביר לה מה אני רוצה לעשות במקום ארוחת הערב, אבל נסיונותי מעלים חרס בידי. אני נאלץ להתקשר לחברי, צ'ה גווארה, לבשר לו על היעדרותי הבלתי ניתנת לערעור, ולספר שניסיתי לשכנע את זוגתי אבל מסע השכנועים הסתכם בסופו של עניין בשתיקתה ושהבנתי את הרמז. הוא השתתף בצערי ואמר "Silence is argument carried out by other means."
אמרתי לו "צ'ה, וואט דה פאק דיד יו סמוק??? אני מפסיד את גמר האלופות, מאן..."
"אתה תבין, אמיגו, אתה תבין..."

הערב הגיע, התלבשנו יפה, היא היתה מדהימה, לבשה משהו מאוד אלגנטי וסקסי, נעלה את נעלי העקב הגבוהות שלה שאני אוהב, והראתה התלהבות ממה שלבשתי, למרות שהיה מדובר בג'ינס, מאוד יפה צריך לומר, וחולצה מחוייטת. הרחנו טוב, שנינו (מסתבר שהיא ממש אוהבת בשמים ויודעת איך לעבוד אותי עם הריח הנכון..) ועשינו פעמינו אל המסעדה. הוולה לקח לנו את הרכב לחנייה, והכניסה היתה חלקה, כשאנחנו עוברים את המארחת ללא עיכובים, הישר לשולחן שלנו.
הכל אמור היה להפוך את הערב לנעים ומפנק אבל אני עדיין מתאבל על מפגש הכוכבים בין מסי לניימאר (הכוכבים של באיירן מינכן לא ממש מעניינים, וברור לי שיהיו ניצוצות בין הפרעושים האלה על מי מקבל כדור מהקישור בדרך לשער).

אני די שרוע במצב רוח קצת נרגני, קצת רוטן, קצת הרבה שלילי, אבל לא יודע כיצד לבטא זאת ולהוציא החוצה. כמובן שהכל לא לרוחי...
"טוב שלא מצאו לנו שולחן יותר ציבורי, עם ספוט לייט על הצלחות שלנו"...
"טונה של זמן לוקח למלצרית לשים אלינו לב, לא?"
"הגיע הזמן באמת, עמדתי כבר לתלוש שיער לשים אותו על הצלחת ולאכול" אני אומר למלצרית הצעירה והחיננית שקצת לא יודעת מה לומר ואיך להגיב, מה שגורר מבט רציני וחמור סבר מזוגתי
"טוב שלא שמתם עוד זית אחד על הצלחת - זה ממש היה סותם אותי למנה העיקרית..."
"מים מהברז? באימא שלכם??" חשתי בעיטה קלה מהעקב השפיצית שלה...כנראה שהתחלתי לעלות גם לה על העצבים, אבל מה שהיווה את הקש ששבר את גב הגמל היה כשהמלצרית החמודה הגישה לנו סופסוף את המנה העיקרית, ובדיוק כשהיא הסתובבה ללכת וגררה את רגליה, שרבבתי לאוויר
"אולי אם התחת שלה לא היה כזה גדול, היא היתה מגישה לנו את האוכל מהר יותר..."....אני אומר ומחכך ידיים לקראת פיסת הבשר המדממת שמסתכלת עלי, המלצרית, מאיצה צעדיה להתרחק מאיתנו - די בטוח בתחושה כבדה של עלבון והיא, זוגתי לא משועשעת, מניחה את המזלג והסכין על השולחן, כמו גם המפית שפרסה על רגליה הסקסיות, ובקול מאוד חד ברור ושקט אומרת לי
"הסר את החגורה שלך ותן לי אותה!"
"סליחה?" אני שואל, לא ממש מבין...
"עזוב את הסכין והמזלג, הסר את החגורה מהג'ינס שלך ותן לי אותה - אני לא מתכוונת לחזור על כך בשלישית!"
אני לא ממש מבין מה קורה (אחרת אולי הייתי רגיש יותר וחסר עוקצנות מרשעת) אבל גם יודע not to fuck with an angry woman והיא כרגע מאודדד  angry ובהחלט מאוד woman!!!

אני מסיט את הכסא קצת אחורה ושולח את ידי לשלוף את החגורה, משתדל שאף אחד לא ממש יבחין בכך, אם כי זה קשה, בהתחשב במיקום שלנו, אבל כולם עסוקים באוכל הטעים של המסעדה הזו. אני שולף את החגורה, מקפל אותה מספר קיפולים כדי שלא ממש יבחינו במה שיש לי ביד ונותן לה אותה, מעבר לשולחן. היא מזיזה את הכיסא שלה אחורה ובעודה קמה, אומרת לי
"בוא אחריי..."
אני עוקב אחריה. היא מחפשת את המלצרית שלנו. לאחר מעשה אבין שמדובר במקרה של עשיית צדק פואטי. היא מוצאת אותה לוקחת אותה קצת הצידה ושואלת אותה
"האם יש לכם חדר אחורי במתחם המסעדה, חדר פרטי ושקט?" לא טורחת להסתיר את החגורה המקופלת בידיה. המלצרית, צעירה ככל שתהיה, אינה טיפשה ודי מבינה עניין. חיוך קל נסוך על שפתיה בידיעה שמישהו דאג לכבודה אי שם למעלה.
"חכי שניה אני כבר אברר..." היא משיבה ומתבקשת גם
"אם יש כזה, אשמח אם תוכלי לשמור לי על הדלת לכמה דקות רק, שלא יפריעו לנו..."
"זה בסדר, מגיעה לי הפסקת סיגריה גם ככה, אוותר עליה..." היא מחייכת

לאחר 30 שניות היא חוזרת ומוליכה אותנו אל אחורייה העמוקים של המסעדה
"יש לנו כאן חדר ציוד בעיקר של המנקים שעובדים בסיום המשמרת, כך שלא יפריעו לך"
"בכל זאת הייתי רוצה שתעמדי מעבר לדלת ותשמרי שאף אחד לא ינסה להכנס״
היא פותחת את הדלת ומאפשרת לנו להכנס וסוגרת אותה מאחורינו.

"טרומפי..." (היא תמיד חשבה שטרומפלדור זה ארוך מידי בשבילה וקיצור היה דבר מתבקש) "הערב עברת כל גבול, ודי יצא לי כל החשק עד לפני רבע שעה לעשות כלום איתך אבל החלטתי שאני לא מתכוונת לסבול בגלל מה שעובר עליך ואני בכל זאת מתכוונת שיהיה לי ערב מהנה ומענג, בכל מחיר...."
אני יודע שהגדשתי את הסיאה אם אני מקבל את הנאום הזה ואני יודע שעדיף וכדאי לי לעצור את המפולת במחיר הכי נמוך שאפשר...
"עכשיו, הפשל את המכנסיים והתחתונים, והתכופף על הארגז הזה" היא מצביעה עם היד המחזיקה בחגורה  המקופלת ולא טורחת להיות אקסטרה שקטה בקולה, ואני מבין שיש לה הכוונה שהמלצרית, שומרת הסף או ה"באונסרית" אם אפשר לכנות אותה כך באותם רגעים, תשמע הכל.
אני לא מתמהמה ומפשיל מכנסיים ותחתונים עד לעקב ומתכופף לעבר הארגז, מרים את ישבני כמטרה נוחה עבורה. היא משחררת את החגורה מקפליה ואוחזת בקצוות שלה כשהיא מקופלת ל2. היא לא משתהה יותר מידי ומניפה אותה באוויר, מנחיתה אותה בחוזקה לרוחב ישבני החיוור.

החגורה מונפת מעלה וניטחת בחוזקה על ישבני בקצב קבוע, תריסריים פעמים. רעש הנפץ הוא חזק אבל חלש הרבה יותר בעוברו את הדלת, מספיק חזק למלצרית השומרת לשמוע אבל חסר קול למי שנמצא במיקום הקרוב הבא אלינו.
כל הלקאה מעתיקה את נשימתי ואני מנסה שלא להשמיע קול ולא לזוז. קל מאוד לגרום לחגורה לפגוע במקום אחר, פחות סימפטי ואני יודע שלמרות שהיא מאוד מדוייקת, זה תלוי גם בי ואני שומר על תנוחה ולא זז, סופג וסובל בשקט המירבי, כשעמוק עמוק בפנים יודע שזה מגיע לי.
כשהיא מסיימת להלקות אותי, היא מבקשת ממני לקום וללבוש בחזרה את המכנס והתחתון כשהיא יוצאת לשניה מהחדר ומבקשת ממני להמתין לה. היא חוזרת לאחר דקה ומגישה לי את החגורה
"שים אותה עליך, אנחנו חוזרים לשלוחן. ביקשתי שיחממו לנו את המנה העיקרית. אני מקווה שההתנהגות שלך והגישה שלך ישתנו עד לסוף הערב...."

אני יוצא אחריה מהחדר ורואה את המלצרית עדיין עומדת שמה, ממתינה לנעול את הדלת מאחרינו. על שפתיה חיוך של סיפוק ואני נבוש ונבוך, משפיל מבט וממשיך אחרי זוגתי לשולחן שלנו. כשאנחנו מתיישבים לאכול היא אומרת בחצי חיוך
"אני מקווה שנוכל להמשיך את הערב כמו שתכננו, טרומפי...אתה תצטרך לפצות אותי על מה שקרה, אתה יודע..." אני רואה את הברק בעיניים שלך ותחושת מסירות עוטפת אותי ורצון לפצות אותך באמת על מה שקרה, כאילו צ'ה והגמע'ה לא קיימים, ומסי וניימאר לא עלו למגרש בגלל מקרה חמור של "חיידק 24 שעות בקיבה".

בבית, כבר מחכה לי הפתעה אחרת, מסתבר...