אני

יש רגעים בדינמיקה הזו שאף אחד לא מלמד אותך אותם.
שאין עליהם מדריכים, טקסים או כללים.

כשה־little שלך יושבת לך על הברכיים, בוכה עליך בשקט — לא בגלל עונש, לא בגלל טיזינג, אלא כי פשוט נשבר לה הלב ממשהו בעולם.

כשאין מילים. רק גוף קטן שמחפש אחיזה.

ושם, בדיוק שם, אני מרגיש הכי דדי שיש.

לא כשאני כותב חוקים. לא כשאני קושר.
אלא כשאני פשוט שותק, נושם איתה, מחזיק את הרגש במקומה עד שתוכל לשוב אליו.

זו לא רק אינטימיות. זו פגיעוּת עמוקה.

להיות שולט במרחבים האלה זה לא להתרגש מזה שהיא מתמסרת לי —
אלא להתרגש מהאמון שלה להיות לא מושלמת לידי.

זה להרגיש שכל דמעה שלה היא מתנה.
שהיא לא משחקת תפקיד, אלא מתמסרת במובן הכי אנושי של המילה.

אני לא תמיד יודע מה לומר.
לפעמים אני רק שם יד, עוטף אותה, ולוחש לה:
"אני פה. אל תלחמי לבד."

וזה מספיק. לפעמים אפילו מציל.

_{כי דדי אמיתי לא רק דורש שליטה.
הוא מחזיק כאב, מרפא סדקים, ורואה את הילדה גם כשהאישה שותקת.}

אם זה נוגע בך, אם משהו בזה מרגיש לך מוכר –
אולי לא במקרה הגעת עד לפה.