אני

כשיש רעש בחוץ – החיבור נהיה הצורך הכי בסיסי

הימים האלה שוחקים.
כל פוש, כל אזעקה, כל שיחת טלפון – מושכים אותך עוד קצת פנימה, לתוך עצמך.
העולם מרעיש, והלב לפעמים שותק.

אבל דווקא שם – במקום שבו הגוף מתכווץ והנפש מנסה לא ליפול –
מתעורר צורך אחר. עמוק יותר. חיוני.
להיות מוחזקת. להרגיש. להתחבר.

את לא אמורה להחזיק הכל לבד
זה לא משנה אם את נראית חזקה מבחוץ.
העולם לא בודק אם את עומדת יציבה – רק אם את מתפקדת.
אבל בינך לבין עצמך, את יודעת: לפעמים כל מה שאת צריכה,
זה מישהו שיידע להרגיש אותך – בלי שתסבירי כלום.

מישהו שלא ייבהל מהסערות.
שלא יישבר כשאת שותקת, מתרחקת, נסגרת או בוכה.
מישהו שיידע להיכנס אלייך בדיוק כמו שצריך – גם בגוף, גם בנפש.

אינטימיות לא צריכה לחכות ל"זמן הנכון"
אין זמן נכון.
החיים לא מחכים.
ויש רגעים – כמו עכשיו – שבהם הגוף צמא לקרבה לא פחות ממים.
שבהם את מרגישה שמישהו שיכניס אותך למסגרת רכה, ברורה, יציבה –
יכול להיות ההבדל בין הישרדות – לבין נשימה.

שליטה, כשעושים אותה נכון, היא לא כוח – היא נוכחות.
מבט שחודר. יד שיודעת להחזיק. קול שקט שמוביל גם כשהכול מסביב רועש.
רכות שיש בה עוצמה.
מין שיש בו הקשבה.

מיניות בזמן מלחמה – זו לא בריחה. זו חזרה לעצמך
כן, גם בתוך פחד, את יכולה להרגיש מחוברת.
גם כשעוטפים אותך פיזית – את חוזרת להרגיש איפה הגבול שלך, איפה הנשימה שלך.
וכשמישהו יודע לקרוא אותך נכון – להיכנס בדיוק במינון המדויק של כוח ועדינות –
את לא בורחת מהמציאות.
את נזכרת שאת חיה.

אם זה דיבר אלייך – אולי הגיע הזמן להפסיק לחכות.
אני לא מושלם, אבל אני נוכח.
ואם את קוראת את זה ומרגישה משהו – בגוף, בלב, בבטן –
אם את יודעת שאת כמהה למשהו אחר, עמוק, כן, יציב –
אל תמשיכי להחזיק לבד.

תכתבי לי.

לא כדי לשחק. לא כדי לברוח.
כדי לגלות מה קורה כשמישהו באמת רואה אותך.
כשהמיניות שלך לא נשפטת. כשהלב שלך לא נבהל.
כשהשליטה לא קובלת – היא מחזיקה.

ואם את מוכנה לזה –
אני כאן.