בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

הגוף

הגוף אומר שעכשיו תורו,
לא אכפת לי, שיעשה מה שבא לו, אני עכשיו בדיכאון, לא מעניין אותי כלום.
אז הוא השתלט על העניינים.
לפני 18 שנים. 14 באוגוסט 2006 בשעה 7:32

היא רוצה להיות רק איתי.
היינו מוקפים בכל כך הרבה אנשים לאחרונה וכולם רוצים משהו או צריכים משהו ממנה והיא גמורה.

הדגיגון אמר לה שהוא לא מבין אותה,
"את לא מכירה את המילה – לא?!"

היא מרגישה שמנצלים אותה ולא מתחשבים בה והיא לא מרשה לעצמה לסרב ולהגיד שיניחו לה כבר.
ופתאום היא אוהבת אותי ורוצה להיות רק איתי.

היינו בים המלח והיא אמרה לי להתפנק ומרחה אותי בבוץ ונהנתה מהמראה של קרני השמש פוגעות במים וברגליים.
היא לא היתה המון זמן בים או בביקיני והיא יודעת שהשמנו השנה והיתה קצת בלחץ אבל כשהגיע רגע האמת היא אמרה שקוס אמק, אני אוהבת אותך ככה, והתפשטה.

היתה שם מישהי עם גוף פיצוץ שהודיעה רשמית שהיא בבגד ים שלם כי היא אחרי שתי לידות ושהיא כבר בפאזה אחרת.
זה נשמע לכולן כל כך מטומטם, פלצני ומתנשא, היא בכלל צעירה מאיתנו בשש שנים, מה זה פאזה אחרת?

ואז היתה להן שיחה חשובה כזו ואמוציונאלית וחברה שלה דיברה על כמה היא מאושרת ומאוהבת בבעלה ואיך האהבה זה קסם שלא ניתן להסביר והוסיפה שהיא מאחלת להן למצוא גם אהבה וציינה את שמות הבנות הפנויות ולא ציינה את השם שלנו.
באותו הרגע הבעל הדוחה והשיכור שלה התקשר לצעוק עליה והיא אמרה שהיא באמצע שיחה חשובה ושהיא תחזור אליו אבל הוא המשיך לצעוק שהוא רוצה לדבר איתה עכשיו ולא מעניין אותו.
כנראה שזה ממש קסם האהבה אם היא גורמת לאשה כל כך חכמה לבלות את כל החיים עם הלוזר הזה.

והמילואימניק עולה לה על העצבים, הוא כל הזמן רוצה שהיא תבלה עם בת זוגו כדי שיירד ממנו העומס, כאילו היא לא חשובה ומה שהיא צריכה/רוצה לא רלוונטי כי היא לבד.
היא אמורה לבדר/לטפל באחרים, לא משנה כמה קשה היא עובדת או כמה קשה לה, החשובים הם הזוגיים.
יש לו ארוע משפחתי ביום שישי והוא רוצה שהיא תבוא כדי שהוא יוכל לבלות עם המשפחה והיא תחזיק את היד לחברה שלו והיא מרגישה שעוד שנייה יהיה ביניהם פיצוץ. היא רק רוצה שקט, לבד איתי בבית עם סרט בדיוידי, או במרפסת, לבד.

היא תגיד לו שידמיין שיש לה חבר ושזה הערב היחיד שיש להם ביחד ושיעזוב אותה כבר לחיות את החיים שלה לשם שינוי.

נראה לה שהניצול הזה נובע מכך שאנשים חושבים שהיא נרגעה פתאום והכל בסדר והכי מרגיז הוא שמייחסים את זה לעובדה שיש לה סקס סוף סוף.
אבל בעצם היא כל הזמן מחשבת מספרים בזמן הזה:
בחמש עשרה שנים האחרונות היא היתה סך הכל במערכות יחסים זוגיות כשש שנים.
זה אומר ששני שליש מחייה הבוגרים היא היתה לבד.

היא יוצאת בלילה אל המרפסת ומסתכלת על הנוף ועל גגות העיר וחושבת שלא ממש משנה לה אם היה כאן כרגע בן זוג או לא והיא מבינה שזה לא שהיא נרגעה, היא התקהתה.
כבר לא יודעת להרגיש, להתגעגע, להתרגש.
קהה לחלוטין ולא ממש אכפת לה אבל נדמה לה שזה די עצוב.

לפני 18 שנים. 16 ביולי 2006 בשעה 22:24

הוא בא,
הוא התיישב והיא התיישבה לידו.
הוא הכניס את היד מתחת לשמלה ובין הרגליים שלה ולחש לה באוזן
"אל תסעי".

בדרך לחדר השינה הוא אמר שיש לו רק שעה.
הוא הפשיט אותה ונשכב לידה, לבוש.
אמר שהלוואי והיה לו זמן רק להסתכל עליה כל הלילה ואז ירד לה.
הוא הפסיק באמצע וחדר לתוכה והיא אמרה לו שהוא מנייאק שהוא לא נותן לה לגמור.
באמצע הוא קלט שהיא לא מרוצה וירד לה שוב עד שהיא צרחה וגמרה.

"עכשיו אני יכול לגמור בשקט?" גחן מעליה וצחק.
הוא אכן גומר בשקט אבל הוא מזיין בחייתיות ועוצמה ומחזיק את הידיים בכח ומושך בשיער,
והיא מחייכת בשקט,
הוא בסדר הוא,
והיא שוב גומרת ועושה לו רעש.

הם מעשנים סיגריה במרפסת והוא מדבר,
היא לא אוהבת שהוא מדבר אז היא מתרכזת בריח שלו שממלא את הנחיריים שלה,
בעור המדהים שלו,
בטעם שלו.
הוא שוב אומר לה לא לנסוע והיא מזכירה לו שזה רק לשבועיים.
הוא מציע לנסוע לים ביום חופש שלו והיא מתעלמת,
לשמוע אותו יום שלם מדבר זה לא בשבילה.

רק המגע שלו,
הטעם שלו
והריח שלו.

לפני 18 שנים. 8 ביולי 2006 בשעה 12:08

לא ברור איך שבוע שבו היא בילתה לילה שלם בחדר מיון הפך לשבוע כל כך מוצלח אבל זה קרה.

אני והיא הולכים והופכים לאחד,
למרות שזה לא קל והיא מופתעת כמה היא מסרבת להתחבר אליי, היא מקבלת את זה.
בטיפול הפרידה שלנו מהשיאצו גאי התעסקנו בכאב,
היא דימתה שהיא דמות ממכושפות ושהכאב הוא "המקור",
כמו אבק צפוף ושחור הוא השתולל בגוף שלה עד שחלקים ממנו התחילו לצאת וכבר לא היה אכפת לה לוותר עליו.
המטפל שאל אם היא יודעת שהיא מחייכת ברגע שזה קרה ולא היה לה מושג,
היא לא ידעה שאני מחייך ושהיא מחייכת,
שהיא שמחה להפרד מהכאב.
וכל הפציעות בגוף, לא מורגשות אפילו והיא סתם שמחה שלא נגמר באסון יותר גדול.

והיא קיבלה חופש בין הנסיעה לחו"ל וסיום העבודה,
ואז איזה בחור כוסון במיוחד ביקש את הטלפון שלה,
וכל מיני דברים שהיא לא תכננה התחילו לקרות,
כי היא נתנה לחיים להפתיע אותה.

כמו שהאיטלקים הפתיעו ברגע האחרון,
כמו שהיא המומה מההתעניינות שלה בכדורגל,
כמו שהיא לא כעסה כשהיא גילתה שמושא החרמנות יוצא עם מישהי שהיא מכירה,
כמו שהם ישבו ודיברו ופתחו את ההיסטוריה שלהם והיא הבינה שיש לה רגשות כלפיו ושהוא כרגע בקטע של לזיין ילדות ואולי יום אחד הוא יהיה פנוי ואולי לא ועדיף לשים את זה בצד.
כמו החיוך שלה אחרי לילה עם הבחור היפה הזה והגוף המדהים שלו.

המון המון הפתעות היא קיבלה,
בצורה של נשיקות סוערות ומגע מדהים,
וגוד אולד פשן סקס ונילי שלא היה לה כבר ארבע שנים והיא גילתה שזה אכן מוזר לה אבל גם מאד נעים לה.

והיא מוכנה שאני והיא נהיה מופתעים ושמעכשיו יקרו הרבה דברים טובים,
הרבה הרבה הפתעות,
טובות.

לפני 18 שנים. 3 ביולי 2006 בשעה 21:08

הוא שוב בא לבקר בעבודה,
הוא שוב היה מנומס וזהו,
היא שוב חטפה קריז,
היא שוב התקשרה להתבכיין לילדון,
הוא ירד עליה שהיא כמו ילדה חרמנית בת 16,
לא היה לו כל כך זמן,
בדיוק זיין מישהי.

כמה פתטי זה להתקשר לילד שיכול להיות הבן שלה ולהתבכיין שהיא לא מוצאת זיון?
כנראה שמאד.
עוד שבועיים,
והיא לא תאלץ לראות אותו יותר והכל יעבור,
רק שיפסיק לבוא לבקר כל יומיים בינתיים,
זה לא בריא לה.

לפני 18 שנים. 2 ביולי 2006 בשעה 21:59

הילדון נפרד לפני שבוע מחברה שלו ומאז מזיין כל דבר שנקרה בדרכו.
הוא מביא אותן להכיר אותה והיא קצת אימהית ושיפוטית כי אף אחת לא מתקרבת לאקסית שלו שקורנת מאהבה אליו ונראית כמו גרסה עוד יותר מוצלחת של אווה מנדז, היא פשוט הורסת הילדה הזאת.

הן משתדלות להתחנף אליה כי הן יודעות שזה חשוב לו, וזה מחמיא לה ומצחיק אותה.
אם גבר מבוגר היה משקיע כל כך הרבה אנרגיות זה היה כובש אותה אבל האגו מודה בשם שנינו על כך שהוא קיים.

פתאום הוא מביא אגרוף בכתף של הבחורה היומית והיא צווחת/מופתעת ושואלת למה הוא מרביץ,
הוא עונה שבגללה ומצביע עלינו.
"מה הקשר שלי למכות שלך?"

והוא אומר שמרגע שהוא הכיר אותה הוא רק רוצה להרביץ לבנות, שמשהו בה מעורר את זה אצלו.
היא עונה שהיא לא מבינה למה ושניהם צוחקים.

אין לו מושג,
גם לה אין מושג למה זה ככה.
הדבר האחרון שהיא רוצה כרגע זה להרגיש איזה פליק על הישבן או במקום אחר.
היא היתה שמחה לליטוף וקצת נעימים בגוף אבל החייתיות ההיא נגוזה,
רק רוך.

אולי זו סתם פנטזיה שלו שהוא עדיין לא מודע לה או מודע ומסתיר.
היא לא מתכוונת לספר לו מי היא היתה בשנים האחרונות,
זה לא רלוונטי יותר ובטח סתם ידליק אותו עוד יותר.

נזכרת בשבת, כמה שעות של צפייה בכדורגל עם חבורה של גברים רגישים שמזועזעים מהאלימות שבמגרש ולא מבינים למה אנשים מכורים לטמטום הזה אבל ארבע שעות רצוף לא מורידים עיניים מהמסך.
אולי כולנו כאלה, אלימים, צורכי אלימות בצורה כלשהי,
אולי זה טבע האדם וזה טבוע עמוק אצל כולם.

אבל היא הלכה עם הטבע שלה כל כך הרבה שנים שהוא מיצה והיא מיצתה ואני מיציתי,
אנחנו מוכנים לחקור דברים אחרים בטבע שלנו.

לפני 18 שנים. 30 ביוני 2006 בשעה 18:39

משהו מוזר וטוב קורה לנו.
אנחנו צועדים קדימה, מרגישים שמגיע לנו משהו יותר טוב ודורשים את זה.

הצעד הראשון השבוע היה למצוא עבודה חדשה – היא מצאה!
להתפטר – התפטרה!
לארגן מלון ולתאם זמנים להשתלמות ההולכת ומתקרבת – בוצע!
לקנות כרטיס לדפש מוד – נקנה!

השיאצו גאי אמר שהיא נראית רעננה ואנרגטית מתמיד,
אחר כך הם ישבו ודיברו והחזיקו ידיים ונשמו והיא סיפרה לו דברים שהיא השתדלה לשכוח כבר המון זמן.
היא תיארה את הצבעים של הבדידות הקיומית שלה,
סיפרה על הדברים הטובים שבה,
על החברים שלה,
ועל כך שכל כמה זמן היא מתה מיתות קטנות כאלה ונולדת מחדש.

ואז הוא אמר לה שזה לא חייב להיות ככה,
שהיא יכולה להיות זרע ואחר כך נבט ואחר כך שתיל, וכל השלבים עד שהיא תהיה עץ מפואר.
לראשונה היא הבינה שהיא לא צריכה כל היום לבנות ולהרוס ולהתחיל מחדש,
שהכל יכול להיות מתמשך ושדברים טובים יכולים להמשך ולהתפתח ולצמוח.
הוא אמר שהיא נראית בשבוע האחרון כאילו ירד ממנה משקל עצום והיא קלילה.
היא הרגישה נפלאה אחרי שהוא הלך.


ובעבודה יש את הילדון ההוא שחושב שהיא הדבר הכי סקסי עלי אדמות והם כל הזמן צוחקים.
השבוע הוא לא עבד אבל בא להפתיע אותה בסוף היום והציע שהם ילכו לשתות משהו.
היא היתה בקריז ואמרה לו שהיא עייפה ושבפעם אחרת.
אחר כך היא שכבה על הערסל במרפסת עם כוס יין ונרגעה והתקשרה לספר לו מה קרה,
שמושא החרמנות שוב קפץ לבקר, בפעם המיליון בחודש האחרון ושהוא לא משתין לכוון שלה ושהיא מתחרפנת מזה, ואם הוא רק היה פוגש אותה מחוץ לעבודה ורואה אותה במצב טבעי ולא באיכסה שלה שם אז אולי הוא היה רואה אותה כאשה.
והילדון אמר שהיא סקסית בכל צורה ושצריך להיות ממש דביל כדי לא לראות את זה ושכנראה ההוא דביל או שהוא פשוט מת מפחד ממנה.
הוא אמר לה שהוא אוהב אותה ושיהיה בסדר והיא נרגעה.

ואז התקשר זה שמסדר לה את ההשתלמות בחו"ל כדי להגיד שהכל סגור והם דיברו קצת על מוזיקה וסיפרו אחד לשני מה גורם להם לבכות.
ובסוף הערב היא התקשרה לחבר הכי טוב כי לא יוצא להם לאחרונה להתראות והיא התגעגעה אחרי שהיא דיברה עליו עם השיאצו גאי בבוקר והכל היה בסדר פתאום, סתם שריטונת לאגו אבל היא הבינה שבסופו של דבר הכל באמת בסדר.


ועכשיו, שישי פינוק שלה כרגיל, בלי לראות אף אחד ובלי לדבר, רק לנוח, עם אוכל ועיתונים ושוקולד וטלויזיה ופתאום התחיל להחשיך והיא רצה למרפסת וראתה את השקיעה ולא האמינה שאלה החיים שלה, שיש לה שקיעות בתוך הבית.
והכל בסדר.

לפני 18 שנים. 23 ביוני 2006 בשעה 17:47

פתאום הכל התפרק לנו, פתאום היא הרגישה כמו פאזל שמוחזק בדבק מאד גרוע והבכי יצא.
כמו תחושה כזו כשמחליקים ברחוב ומרגישים שכולם מסתכלים, היא הרגישה שכולם רואים כמה היא שבירה, שהיא רואה.

הבוס מרגיש שהיא בורחת לו, אולי כמות הכאב שיוצאת ממנה עולה על גדותיה.
אחרי שיחה עם אחותה היא הבינה שהאיש הזה מחזיר אותה כמה שנים אחורה ואסור לה להיות יותר לידו.
הוא ניסה להצחיק אותה, להתקרב בכך שהוא סיפר על עצמו,
הוא כל כך נכה רגשית שלא עלה על דעתו שכדי להתקרב למישהו צריך להביע התעניינות ולא להמשיך לדבר על עצמך.
היא כבר לא שונאת אותו, מרחמת עליו,
אם אדם מתייחס לאחרים סביבו כמו אל זבל כנראה שזה מה שהוא מרגיש כלפי עצמו.
הוא לא מרשה לעצמו להעלב ממנה והיא כבר לא דופקת חשבון, אומרת לו שהיא שונאת אותו ושהוא חרא, והוא מחזיר אותה הביתה כי בעיניו לתת טרמפ זה ה-לארג'יות בה' הידיעה.

החיפוש אחר זיון פתטי בעיניה והיא שונאת את עצמה, החליטה לעזוב את זה, כנראה לא הזמן.
בלילה היא החליטה לעשות צעד שלא קשור לחיפוש אחר אושר זמני, היא פנתה לאיבר שנקטע ממנה בכזאת פתאומיות, לוקחת בחשבון את העובדה שהיא לא תענה.
הוא שמח לשמוע ממנה, היתה להם שיחה טובה ומרגשת שהסתיימה בהפרחת נשיקות.
היא סיפרה לו על מה שאמרה האסטרולוגית והוא אמר שהיא צדקה, שהוא תמיד יאהב, שקשה לו בלעדיה אבל שזה הגיע למצב שהיא הפכה לאדם אחר והוא לא מצא אותה יותר ולא יכול היה לסבול את האדם החדש.
היא אמרה לו שאם הוא אי פעם יחזור הוא צריך לקבל את זה שהיא לעולם לא תהיה אותו אדם, מה שקרה מחק אותה והיא לא תוכל לחזור, רק להיות מישהי אחרת.
היא שמחה לשמוע שהיה לו בן זוג במשך כמה חודשים ושאולי זה לא נגמר סופית, שסוף סוף הוא לא בורח ממחוייבות כל כך מהר.
והיא נרדמה עם חיוך.

והיום הגיע תורי, שיטפלו בי.
היא אמרה לשיאצו-גאי שכדאי שיטפל בזרועות שלה לפני שהיא תולשת אותן מרוב כאבים, לא עלה על דעתה מה עומד לקרות, הרי זה סך הכל סוג של מסז', שבו מפנקים אותי והיא נחה.
אבל כשאני הרפתי ונמסתי לאיטי, יצאו גם הדמעות שהפכו לבכי יותר ויותר גדול, לא היתה לה שום שליטה על זה.
והאימאג' המחריד הזה, שצץ ולא עזב אותה, תמונות שהיא לא ראתה כבר שלושים שנה, מספר ילדים, צילומים בשחור לבן, של בובה שבורה עם עין צולעת ומעט מאד חלקים שלמים.
והיא הבינה שהיא רואה את עצמה, שהיא לא תיקנה כלום, שהיא עדיין שבורה ומצד שני גם לא יודעת לקבל או לחיות בשלום עם הבובה המרוסקת הזו.
היא סיפרה לו את הכל והוא אמר לה שלא חייבים ללמוד לחיות איתה, שאפשר לתקן,
וזו פעם ראשונה שמישהו הציע לה את האופציה הזו.

המשכנו לבכות כל היום אבל בהצצה קצרה במראה פתאום היא נראתה לעצמה קצת פחות שבורה, קצת יותר אמיתית, קצת פחות פתטית, קצת יותר יפה.

לפני 18 שנים. 20 ביוני 2006 בשעה 7:26

LIFE IS GOOD!!!

לה קצת יותר מאשר לי, למרות שהיא לומדת לאט לאט.
הבית הזה שינה אותה לחלוטין, להתעורר לנוף ולאוויר הזה כל בוקר, הבפנים והבחוץ מדהימים והיא מאושרת כאן.
כל המשימות הולכות ומסתיימות וכל מה שנותר זה להיות סתם ככה מאושרת.
אפילו הכלבלב מאושר כאן וזה קטע היסטרי לראות פתאום כלב משנה את אופיו, נעשה חייכן ועליז וקליל, מלא שמחת חיים, פחות תלותי, מוצא לעצמו את האושר שלו – לא מאמינים עד שרואים את זה.

חנוכת הבית היתה נפלאה למרות שהיא כמעט הרגה אותי בדרך,
היה לה כיף לראות את כל החברים שלה סוף סוף נפגשים ומוצאים שפה משותפת והטלפונים למחרת לא היו סתם שיחות נימוסים, כולם רצו לומר עד כמה הם נהנו ומלא שאלות על כל מיני אנשים שהם הכירו.
היא יודעת לבחור אנשים טובים לחיים שלה.

בכלל היא מתחילה להעריך את עצמה יותר ויותר,
אחרי הדרמה שהיתה בעבודה וההתפטרות שלה ודרמת החיזורים של הבוס שלה ושל חברים שלו ואיך שפינקו אותה אחרי זה,
היא מתחילה להבין שלא מוצאים לה כל כך מהר תחליף ושיש לה איכויות שקשה לוותר עליהן.

ואתמול, סוף סוף שלחה לעולם את פרוייקט חייה ותחושת השחרור שלה נפלאה.
אני מרשה לעצמי לאט לאט להתפרק יותר ויותר כי התחשבתי עד עכשיו והגיע תורי,
לנוח, להתפנק, להזדיין.

היא לוקחת דברים קצת יותר בפרופורציה ולא כל דבר הופך להיות הרה גורל.
החליטה שהיא מתחילה לחלק את מספר הטלפון שלה לכל מיני בחורים ולא נעלבת כשלא מתקשרים,
אומרת לעצמה שבסוף הרי מישהו יתקשר ולא צריך לקחת כל דחייה באופן אישי.

מושא החרמנות קפץ לבקר השבוע.
כרגיל כל שיחה שלהם הסתיימה בכך שהם ילכו לשתות משהו ונשארת לא מחייבת.
אבל הפעם היא החליטה להיות אסרטיבית,
עצרה אותו בדלת ואמרה לו שייקח את המספר שלה ושיתקשר באמת.
הוא היה קצת בהלם,
היא מבינה עד כמה היא מלחיצה אותו והחליטה לא להסתער,
לתת לו את הזמן שלו, בינתיים יהיו עוד בחורים.
יש לה פנטזיות מטורפות עליו אבל לראשונה בחייה היא מצליחה לזכור שלא הכל צריך להיות כתוב מראש,
שאפשר להנות מפנטזיות ובמקביל לתת לחיים לקחת אותה למציאות אחרת ולא צריך לנעול אופציות.

היא מתחילה לחשוב כאדם מבוגר,
לכן גם החליטה לוותר על יציאה אתמול וסידורים היום,
שמה אותי בסדר עדיפויות ראוי והודיעה לכולם שאני צריך כמה ימים לנוח כי אני עובד מאד קשה ואני פצוע ושום דבר לא בוער,
חיכינו עד עכשיו אז נחכה עוד קצת.

ובסוף השבוע יהיה הפינוק החדש שלי, הטיפולים הממיסים האלה,
אכן החיים מתחילים להיות מאד טובים גם אליי.

לפני 18 שנים. 12 ביוני 2006 בשעה 8:20

הנגאובר זה דבר מגעיל,
הרבה יותר לי מאשר לה.

היא סתם דוחה עם הפיוזים הקצרים שלה והחרמנות שהולכת והופכת לתסכול ומרמור.

אני רק מקווה שהשבוע הזה יעבור בשלום ושהיא לא תגיע על ארבע לחנוכת הבית שלה,
שלא תעשה שם סצנות ותתפרק לגמרי,
ושמהשבוע שאחרי זה היא תרגע קצת.

בשאיפה שהשיאצו יעזור ושהוא ילמד אותה לנשום,
כי היא שוכחת כל הזמן.

לפני 18 שנים. 11 ביוני 2006 בשעה 21:55

אנחנו שיכורים לחלוטין ודי חרא לנו.

היה ערב נפלא בעבודה וכשחבר התקשר שנבוא למסיבה זה היה מושלם,
עד שהבוס דפק קטע מסריח.

יש לו את הכשרון הזה להרוס לך את כל המשך היום.
והמסיבה היתה מעפנה גם ככה אבל אם היא היתה באה עם מצב רוח מתאים אז היא היתה תופסת זיון והכל היה בסדר.
אבל היא באה בקריז ונטשה אחרי שני שוטים של ג'יימסון וכוס שמפניה.
המוזיקה היתה דוחה.

יש איזה פאב שכונתי שהיא שמעה עליו הרבה, החליטה לארגן לה אומץ וללכת לבד.
החברים איכשהו מפריעים לה באג'נדה הנוכחית ולמרות שחברה לחשה לה באוזן שהן יוצאות ביום רביעי וניסתה לגרור אותה לאיזה ריקוד לצלילי יורוטראש מחריד זה לא ממש עודד אותה.
היא מרגישה שהיא לא צריכה את הנוכחות שלהם במבצע "תפסי לך זיון נטול אינטרנט".

היא הלכה לפאב השכונתי לבד,
הגיעה כבר חצי שיכורה.
הברמן אנטיפט/ביישן אבל כוסון,
ישבו חמישה אנשים מתוכם שניים גייז,
איזה ראסטפארי התחיל איתה והיא רצתה להקיא ממנו או מהוויסקי,
היא תתן לזה צ'אנס נוסף,
עדיף בשעות יותר מוקדמות.


מי חשב שכל כך מסובך לארגן זיון ונילי מזורגג.
מי חשב שבדס"מ היה פשוט מפלט כל כך קל ובגלל זה היא נתקעה שם כל כך הרבה זמן,
מי חשב שהחיים הוניליים כל כך מסובכים.

עכשיו היא מבינה.
אבל אין געגועים,
פשוט אין.