הגוף

גברים שואלים אותה או מאשימים אותה לאחרונה במשהו שהיא ממש לא יודעת איך להגיב אליו:
"אין לך ביצים!" או "יש לך ביצים?"

ואני יש לי בעיקר ביציות, אז איך ולמה אני אמור להצמיח ביצים?

אתמול היא אמרה לחבר שהיא התבאסה כשהיא גילתה שההיא עשתה את מושא חרמנותה.
החבר זמזם ושר לעצמו בהפגנתיות...ורק אחרי שהוא חטף אגרוף הוא אמר שהוא לא רוצה לשמוע את הקיטורים שלה עד שהיא לא תצמיח ביצים.
הוא אמר שהבחורה ההיא פשוט ניגשה אל מושא החרמנות והציעה לו לבוא אליה.

וואו,
זה קונספט שקשה לשנינו לעכל.
אולי הפחד מכך שיגידו לנו "לא",
אולי כי אנחנו רגילים להיות הצד הפסיבי כל כך הרבה שנים.

זה אבסורד כביכול,
להיות שפחה מעורר כל כך הרבה חיזורים וכרכורים מצד שולטים שאין ממש צורך ליזום.
כנראה שבעולם הונילי זה לא כך.

היא מתחילה לחשוב שאולי זה לא באמת כל כך מסובך, היא רק צריכה לעשות את הסוויץ' הזה במוח.
היא תדחה ליזום עם מושא החרמנות בינתיים כי זה מורכב,
הם מכירים קצת יותר מדי טוב וזה יותר מידי אישי כרגע.
אולי אם היא תצמיח אומץ (אין לי שום צורך בביצים, מאד אוהב את הכוס שלי כמו שהוא), ותתאמן קצת על זרים גמורים, אולי זה יהיה יותר קל איתו בשלב מאוחר יותר.

אתמול היא רצתה לכתוב פוסט שמתחיל ב:
LIFE IS GOOD

היא קיבלה את המתנה הכי שווה בעולם, סדרת טיפולי שיאצו ואתמול היה הטיפול הראשון וירדו לה איזה חמישים קילו מהכתפיים.
היה כיף שסוף סוף טיפלו רק בי בי ובי! הפינוק של החיים!
כל התשישות יצאה והיא התפנקה בשמש אחרי זה.

אבל כדי להחזיר את האנרגיות אני צריך הרבה יותר מזה והיא כל כך מפוזרת שעשתה טעות פטאלית וגרמה לעצמה נזק שיכול היה להסתיים בבית חולים.
היא הסתפקה בשלוש כוסות וויסקי, שקית קרח וחברים שקרעו אותה מצחוק כדי שיעבור הכאב.

היא הרגישה יפה לראשונה מזה המון זמן, למרות כאבי התופת,
והחרמנות, החרמנות מוציאה אותה מדעתה.
ואז היא גילתה שמישהי שהיא מכירה עשתה את זה שהיא מפנטזת עליו כבר חודשים,
הבחורה אמרה שהוא הטופ של הטופ.

זה די ברור לנו,
ותמיד קיים ביננו משהו כזה בוער כשנפגשים אבל תמיד מפריעים באמצע ותמיד יש מבוכה,
הוא נעשה ביישן לידה וזה לא מתאים לו.
היא רוצה שהוא יכבוש אותה כמו שהוא עושה לכולן אבל איך שהוא היא משתקת אותו ורק נועצים עיניים עמוק עמוק ונשרפים מבפנים.
היא חייבת לפרוק את זה אחת ולתמיד, שניה מלטפס על הקירות,
אני מטמטם אותה והיא כועסת כי יש לה כל כך הרבה דברים חשובים לעשות ואין זמן לכלום.

מותק, יש לי צרכים, יש לך צרכים, טפלי בזה עוד השבוע!
ככה אני אומר לה וכרגיל היא חושבת שהיא הבוס ושהיא תוכל לשלוט בתשוקות שלי.

יש לה אפילו את כל התירוצים שבעולם כדי לקבוע איתו והוא לא יחשוד אפילו מה היא מתכננת,
ועדיין, הברקסים הקטנים האלה שהיא תוקעת לעצמה.
אני רוצה כבר לראות פוסט שמתאר את כל מה שהוא עשה לי ועשיתי לו ולמרוח את החיוך שלה על גבי הוירטואליה.

היא אמרה אתמול למטפל שהיא כבר לא מחייכת והוא הבין,
בערב היא צחקה כל כך הרבה ותוך כדי חשבה שזה מוזר, שזה לא קרה כבר המון זמן,
דבר כל כך פשוט כמו לצחוק.

אני ממש מקווה שהיא כבר תתן לעצמה בעיטה ותטפל לא רק בסידורים ונכון שהם חשובים אבל אני חייב לפרוק וחייב איזו אורגזמה משובחת ומגע וחיבוק ונשיקה שאפשר לטבוע בתוכה ואני יודע שזה רק יחזיר לה את האנרגיות שהיא איבדה.

הלוואי.

הבכי עדיין לא הגיע.
אנחנו כבר בבית החדש והפעם היא על סף בכי של אושר.
היא מבולבלת ומוצפת ולא מעכלת.
לא מאמינה שהיא גרה בארמון הזה, בגן עדן הזה, מחכה כל שנייה שמישהו ייכנס ויגיד לה שזה רק מלון חמישה כוכבים זמני ושהגיע הזמן ללכת.

בלילות היא והכלבלב מתכרבלים בערסל שבמרפסת ומסתכלים על הכוכבים.
לולא האורות האורבאניים שמסביב אפשר היה לחשוב שהיא גרה על אי בודד,
יש לה את בית הקיט שהיא חלמה עליו.

החברים עוזרים ובונים ומנקים ומסדרים ומפנקים ומאכילים והיא מודה לאלוהים שיש לה אותם,
אבל בלילה כשהיא לבד היא נחנקת מהגוש הזה שרוצה לחלוק עם עוד מישהו, שיתכרבל איתם בערסל.
הוא לא צריך להיות פה כל הזמן,
היא תשמח להתגעגע אליו ושיבוא מדי פעם ויחייך ויחבק.

יש עדיין ארגזים שלא מצאו את מקומם ועל אחד מונחת חגורת עור עבה.
היא מצטמררת כשהיא מסתכלת עליה, כי בשבילה חגורה כבר הרבה שנים היא לא סתם חגורה,
היא רעש שחותך את האוויר ונוחת בהצלפה רועשת על העור החשוף.
היא מקווה שיום אחד יבוא לכאן מישהו שבשבילו חגורה זה רק מה שמחזיק את המכנסיים,
שיבוא ממקום נקי כזה.

אני לא מצליח לשחרר את הבכי, היא עוצרת אותי כל הזמן.
הדבר היחיד שאני מצליח לעשות זה להפיל אותה בין ארגז לארגז ומכריח אותה לנוח איזה חצי שעה על הערסל,
כי כרגיל היא לא יודעת לשים לעצמה גבולות.



היא חושבת שהבדידות היא איבר שקיים בתוכי,
איבר שכואב כמו ששום פציעה מוחשית יכולה להכאיב.
הבית החדש מעצים את הכאב הזה,
אבל לצערי זה לא איבר שאני יכול לרפא,
הוא כל כך מוחשי אבל לא קיים.
יש בה כל כך הרבה לתת ורוב הסיכויים שהיא תתן הכל תמורת מעט מאד,
תלקט פירורים ותשמח בהם.

אבל אין היכן ללקט.
העיר הזאת היא לא מקום של פלסטר ללילה,
כולם כאן מסודרים בזוגות כמו בתיבת נוח.
יש המון צניעות בזוגות האלה, הם לא מהמתפלצנים, שאננים ומתמוגגים,
פשוט חיים.

לשכנים החדשים שלה היה יום נישואים והם ישבו במרפסת על בקבוק יין.
היא איחלה להם ברכות ועברה למרפסת שלה,
שמעה את ההתלחשויות המתוקות שלהם,
אושר קטן ונטול התרברבות.

הכלבלב הרגיש ועלה לערסל,
חיבק אותה חזק חזק והלבבות של שניהם פעמו בהד חזק.

פוסט אחרון עד שיתקינו לנו אינטרנט בבית החדש.

אמנם נתתי לה לישון ביומיים האחרונים אבל עדיין שנינו תשושים מהתרגשות ולחץ.
כל מי שמכיר אותה יודע שזה לא סתם מעבר דירה, שמדובר בשינוי דרסטי,
בלהשאיר המון המון כאב וזכרונות מאחור ובהתחלה של חיים חדשים.

היא מדמיינת סנאריואים של העתיד, מנסה לבטח את עצמה מפני הלא נודע אבל זה רק מלחיץ יותר ויותר.
היא מתה מפחד, לא מתמודדת טוב עם שינויים ולכן נאחזה כל כך הרבה שנים בבית הזה,
כי לפעמים הרע כל כך מוכר שקשה להרפות ממנו.
ואולי היא לא יודעת להיות מאושרת,
אולי היא לא באמת רוצה.
כל כך מפחדת בעיקר.

הפגישה אצל האסטרולוגית לא מרפה ממנה, זיהוי נקודות הכאב שלה, האנשים שלא עושים לה טוב, קיבלה אישור על דברים שהיא מרגישה כל כך הרבה שנים.
היא תמיד מתקפלת מול האנשים האלה, מקטינה את עצמה כי הם כל כך מפחדים מהעוצמה שלה.

איך מטפחים את הבטחון הזה? את הכוח הזה מול אדם שמרשה לעצמו לחשוב שהוא טוב ממך ומרשה לעצמו לפגוע בך בגלל זה?

וזה ששמר עליה כל כך הרבה שנים, האסטרולוגית אמרה שהוא יחזור, שהוא תמיד דואג לה, שלא תפקפק במניעים שלו.
למה הוא עדיין כל כך כועס? למה הוא לא מוכן לחזור?

אני רועד משרירים תפוסים, מעייפות, והיא זקוקה לבכי,
בכי מציף כזה שישטוף את כל כולה וינקה את המעבר הזה.

היא הולכת לנקות את הבית החדש הערב ומקווה שהבכי יגיע יחד עם האקונומיקה.

כשאני מוצא פינה קטנה לשבת בין כל הארגזים והבלגן והראש מפסיק להסתובב מהסוטול של האדים של הצבע, אני מתחנן בפניה שתתן לי קצת מנוחה ושקט.
אתמול היא לקחה ואלריאן אבל גם זה לא דגדג אפילו, לא ישנה, מתרוצצת כמו פורפרה ולא מוכנה להרגע.

בצהריים הכלבלב התחיל ללכת בזיגזגים אז היא הסכימה להתחשב ולקחת אותו לשאוף אויר צח.
הם צירפו חבר והלכו לאכול שניצל עם פירה כדי שתהיה לה הרגשה ביתית קצת, כי אנחנו כבר שבוע חיים רק על סנדויצ'ים.
את החבר זה נורא הצחיק, הניקורים שלה והשפיפות שלי, שני תשושים בגוף אחד.
אותי זה לא מצחיק בכלל ומחר היא מתכוונת לחרוש את רחובות הבדים כדי למצוא את הריפוד המושלם.

אני אומר לה שתכתוב, שתקרא עד כמה היא ירדה מהפסים, והיא כותבת ומחייכת.
חבר אחד אמר לה שאין מושלם בחיים ושאין לה מה להרוג את עצמה בשביל בית מושלם.
הדגיגון אומר בציניות שהעיקר שיש תפריט לחנוכת בית, מי צריך לישון בכלל.

והיא, רק על ארגזים חושבת, כל היום סופרת עוד כמה חסר לה ואיפה היא תמצא שוב.
ושונאת את הפיצ'יפקעסים הקטנים שהיא לא מוצאת להם ארגז מתאים ולא יודעת אם לזרוק או לשמור או איפה לדחוף אותם.
צוחקים עליה שהיא נטשה פטיש אחד וישר עברה לאחר, פטיש הארגזים!
(לא כל כך סקסי...)

רק שיעבור כבר השבוע הזה ונגמור עם הטירוף.
(למרות שאני יודע שבבית החדש היא לא תרדם מרוב התרגשות שהיא כבר שם.)

היא מתעלה על עצמה, מצליחה למוטט אותי לרמות של שניה-לפני-עילפון.
ארבעה ימים היא לא ישנה, לא מצליחה להרדם מרוב מחשבות והתרגשויות.
בימים היא אורזת ומראה לשוכרים פוטנציאלים את הדירה ונגעלת שמחטטים לה בפרטיות ובין לבין גם רצה לסידורים בכל מיני חורים בעיר.
העבודה הפכה למנוחה והפוגה בשבילי, מי היה מאמין.

אתמול הדגיגון ניסה להיות סובלני והזכיר לה לנשום ולהרגע אבל היה קרוב מאד להגיד לה שתרגיע ושתלך לישון במיידי.
היא נרדמה, לא לפני שהיא עשתה רשימות ותפריט לחנוכת הבית, פשוט ירדה מהפסים לגמרי.
היה לה חלום מוזר,
היא פגשה את האקס בויפרנד בסופר עם החברה החדשה שלו.
החברה היתה חיילת וגם הוא התנהג כמו בן עשרים.
לא צבט לה אפילו, שמחה לראות אותו והם נראו לה חמודים ביחד.
ואז החברה אמרה לה "אז את מהתקופה שהוא יצא עם בחורות מלאות".
היא היתה בהלם, שמישהו יחשוב שהיא מלאה.
לא עזבה אותה המחשבה כל היום.

הכנסתי לה,
הרי אני משמין מלחץ ומתח, כאילו שזה חדש לה, אני נפוח כמו בלון שעוד שניה יתפוצץ וימרח על כל הקירות של הדירה החדשה.
מה היא חושבת לעצמה להתיש אותי ככה?
ובעבודה לא מבינים כי מעירים לה כל הזמן שהיא לא אוכלת והיא הולכת וגדלה.
אני גומר אותה מחר אם היא לא תנוח, יש גבול לכל תעלול.

באמצע הסידורים היא חולפת על פני חנות ספרים ומפנטזת על הרגע שבו היא תוכל לשבת במרפסת עם ספר טוב.
היא חוזרת אחורה ונכנסת, רק להציץ מה חדש.
בסוף היא עוברת לאיזור המגזינים ומוצאת אחד של עיצוב, הנושא שלו זה בתי קיץ.
סוף סוף היא מבינה מה מפריע לה בכל העיצוב החדש,
היא הרי תכננה שיהיה לה בית קיץ והוא הולך והופך לעמדת תצוגה של הביטאט.
קנתה את העיתון והחליטה להפסיק לקנות דברים עד שהכל יסתדר בפנים ותהיה לו תחושה של חופש ומנוחה.

היא מייצרת אנרגיות שלא באות ממני, המוח רץ על 200 קמ"ש,
אני מקווה לשרוד את השבוע הזה.
חברים סידרו לה מתנת יומולדת פגישה עם אסטרולוגית,
היא נכנסה והאשה שאלה למה היא באה אליה, שבדרך כלל מגיעים אנשים שעוברים איזה משבר.
"ואני לא במשבר?"

האסטרולוגית התחילה לצחוק והראתה לה את המפה שלה,
שתוך שבועיים החיים שלה הולכים להמריא בטירוף, שהכל יסתדר ושהפאזל יהיה מדהים.

כולם יודעים את זה הרי, ועכשיו יש גם אישור מהכוכבים.
אז למה היא לא נחה?
פעם ראשונה מזה הרבה הרבה זמן שבא לי שמישהו יכניס לה איזו סטירת הרגעה עסיסית.

חגיגות יום ההולדת היו משובחות, אכלנו ושתינו בכמויות ובעיקר היינו מוקפים באהבה.
היא הסתכלה על כל הדברים שהכינו לכבודה והבינה שכנראה הם באמת אוהבים אותה ושאולי יש לכך סיבה.
שוב נתתי לה להנות ולא העקתי עם הנגאובר או כאבי בטן, מגיע לה להנות.

ואז כשהיא נכנסת לכאן וקוראת התבטאויות של אנשים שהיא חשבה פעם שהם חברי נפש שלה היא חוטפת בחילה (בחסותי כמובן, שלא תתקרב לרוע אפילו לשניונת), אבל מבינה שיש לה משהו שאין להם ושיש לה המון מזל ואהבה בחיים, גם אם היא לא רומנטית.

יש לה עוד בלוג בראש, כזה שבו היא פורקת את כל הרפש אבל הוא לא הכרחי, שהטינופת תשאר אצלם ולא תדבק אליה יותר.

היא חושבת על הספה החדשה שהיא קנתה לכבוד הבית החדש ועל החיים החדשים שהיא מתחילה ועל כמויות האור שמתחילות להכנס אליה, והחמימות שמציפה אותה, אור וחום אמיתיים, לא כאלה שאם אנשים מדביקים לעצמם ניק אז הם יצליחו לזייף אותם.
היא כבר לא כל כך תמימה כמו פעם אבל היא הצליחה לשמור על משהו טהור בפנים.
מדמיינת את כל הילדות הצעירות האלה שנשפך מהן רוע והן נראות לה כמו זקנות כפופות ואכולות ולראשונה היא מרחמת עליהן.

אני מציף אותה באנרגיות ולא מכאיב כי היא צריכה את הכוחות שלה לכל הדברים הטובים שקורים,
והם קורים.

היא נפלה לסוג של מלכודת מוכרת השבוע ושנינו מרגישים כאילו מישהו פירק אותנו באגרופים אבל אני משתדל לא להציק לה,
יודע שאוטוטו הכל יסתדר ושכרגע היא צריכה לשים אותי בצד ושהיא תחזור אליי ברגע שכל הבלגן ירגע.

היא מזכירה לעצמה שוב ושוב שיש לה המון מזל וחברים נפלאים שמפצים על הרבה כאב.
וגם הלילה בחצות כשהיא החליפה את המספר במונה והגיע לגיל שתמיד הפחיד אותה הם לא הניחו לה ומתכננים לה חגיגות גם למחר.

אני לא מרגיש זקן כמותה,
אני לא מרגיש שמשהו לא בסדר.
כרגיל אני קצת מתנפח מהמתח שלה אבל זה זמני.

עוד צ'ייסר ועוד צ'ייסר ואפילו אני לא נתתי לה ליפול הלילה והייתי חזק וכמויות האלכוהול לא השפיעו עליי כמו תמיד.
אני והחברים הזכרנו לה שהיא מצאה את דירת חלומותיה, שהפרוייקט הגדול שלה נמצא ממש שניות לפני המהפך העולמי, שהיא נוסעת לחו"ל ממש בקרוב, שיהיה לה המון אור בחיים ממש ממש ממש בקרוב.

ובעבודה, היה שעמום רצח היום והם שקעו בשיחות נפש ומישהו אמר לה שככל שהוא מסתכל על זה, הכל בסדר ורק חסר לה אהבה.

רק אהבה, וזה כל כך הרבה, זה הכל בעצם.

היא סיפרה לו על בדס"מ, זה נראה לה כל כך רחוק, כמו חיים של מישהי אחרת.
אבל כמו חנה'לה בשמלת השבת,
היא לא מתחרטת על כלום.

רק שתבוא כבר האהבה.

התעוררנו עם איכסה מהסוג של חצ'קון שהלך והתבשל מאתמול ועל הבוקר כואב וכמעט מתפוצץ.
זוכרת? השבוע נושמים, את לא הולכת לפוצץ את זה, אחת ולתמיד תתמודדי עם זה בבגרות.

היא סך הכל נתנה כבוד לחברה וחשפה בפניה את הפרוייקט הסודי, אמרה לה שהיא צריכה עזרה בפרזנטציה.
אבל החברה כנראה תפסה תחת כי בחודש האחרון הרשנו לה להעביר עלינו ביקורת והיא הלכה עם זה רחוק מדי.
ואם היא היתה אומרת משהו עניני היינו יכולים לקבל את זה אבל היא העבירה ביקורת על משהו שבלי לשים לב ולהתכוון היא בעצם החמיאה כי היה מאד לא פשוט לייצר את זה וזה בדיוק מה שהתכוונו לייצר.
ביקורת נטולת ביקורת והבנה, ביקורת לשם ביקורת.

היא אומרת תמיד שאם לאדם אין משהו טוב להגיד שישתוק ואני מסכים איתה, כי מטרת הביקורת-כביכול היתה עזרה בפרזנטציה וכמובן שבזה החברה לא נגעה.

תמיד היא נופלת לבור הזה והפעם אני לא אתן לה.
העובדה שאנשים לא מבינים מה היא עושה לא אומר שזה לא טוב או ראוי.
לדעתה הפרוייקט שלה גאוני ומביא משהו חדשני שלא נעשה עדיין.
במשך שנים אנשים שמתעסקים בתחומים שהיא עוסקת נבהלים ממה שהיא מייצרת מרוב שזה חזק ועוצמתי אבל נאלצים להודות שאכן, היא מוכשרת מאד והיא עושה דברים שמעט מאד מסוגלים לעשות.



את קולטת מה קורה כאן?
את יודעת שאת טובה ומוכשרת, את לא חושבת שאת סמרטוט, את מאמינה בעצמך ומוכנה להלחם על הדברים שאת מאמינה בהם ועל האיכויות שלך!

היא מחייכת, החצ'קון הולך ומתכווץ.

החברה רוצה להרגיש חשובה? שתרגיש.
מה יש לך לריב איתה עכשיו?
גילית בזכות זה עד כמה את מאמינה במוצר שלך ובעצמך.

ואל תאגרי עכשיו כעס מהסוג של "אני אראה לה בסוף והיא תאכל את הכובע שלה".
תהני ממה שייצרת, ותמשיכי להלחם עליו עד שתקטפי את הפירות.
רוב הסיכויים שהיא תרגיש טיפשה בסוף אבל אם את תהני מההשפלה שלה את לא חברה.
תהני מכך שאת יכולה לומר לה שאת לא מסכימה איתה והיא תראה אותך כמישהי חזקה ושתיכן תוכלו לאהוב אותך יותר ולהיות גאות בך.

זוכרת?
לנשום!

לא ברור איך זה קרה אבל הצליחו לגרור אותנו לאיזו מסיבת גייז הלילה.
הסתכלנו על כל ההורמונים והמוחצנות המינית הזו והרגשנו זקנים.

כל כך הרבה שנים היינו בכל המצעדים וכל המסיבות בכל מיני מקומות בעולם,
תמיד האחווה הזו בין אנשים שחיים בארון והחגיגה כשנמצאים במקום שמותר,
ותמיד היה לה את הכבוד הזה כי להיות שפחה זה יותר בארון מאשר להיות מתרוממת.

יצאנו לנשום אויר והיא אמרה לחבר שהיא מרגישה כל כך זקנה ומותשת מההתעסקות הזו בזהות מינית,
שהיא אמורה עכשיו להיות בבית עם הבעל והילדים.
החבר אמר שהיא אמורה לשמוח על כך שהיא שלמה סוף סוף ושיש לה כלב, זה כבר משהו.

הצעירים שבחבורה כמובן היו מלאי התלהבות ואנרגיות והיא יכלה להבין את זה אבל זה לא עניין אותה.
שאלו אותה כל מיני שאלות על הדאנג'ן והיא גילתה שהדבר היחיד שהיא מתגעגעת אליו זה הסמבוסק בולגרית של אחרי, באבולעפיה.
כולם נתפסו ברעב פתאומי אבל לאף אחד לא היה כח לחפש סמבוסק אז הם פרשו.

"אם אין לחם תאכלו עוגות"
היא הלכה הביתה ועשתה לנו סנדויץ' גורגונזולה ופרושוטו,
מרגישה בודדה אבל שלמה.