הגוף

פתאום תפס אותה מין איכסה כזה.
יש לה סיבות מכאן ועד להודעה חדשה,
החברה שלה שהיתה גאון שנון ומבריק שהתחתנה והפכה לעקרת בית נואשת...
שיחה טרנס אטלנטית מבוזבזת על חומרי ניקוי ושמפו.
היא שואלת את עצמה אם גם היא היתה כזו בתקופה שהיא התעקשה לשכנע את עצמה שהחיים שלה מושלמים, ואם כולם מסביב גם נעצבו שהיא הפכה לכזאת לתקופה ההיא.
לפחות הם לא נטשו אותה ונשארו לאסוף את השאריות,
היא גם לא תנטוש אותה.

והיא יושבת עם התוכניות של הדירה ולא מוצאת מקום לפינת עבודה ומתחילה לחשוב שאולי זו היתה טעות.

ואז בלילה היא מבינה שזה ששבר לה את הלב המשיך הלאה ויש לו מישהי חדשה.
היא ממשיכה להזכיר לעצמה שהוא שרוט, שהוא היה ממרר את חייה ושכבר נראים ניצנים שהוא עושה את זה למישהי אחרת, שזה ממש עדיף ככה ושמחכה לה מישהו יותר בריא בנפשו.

ואני אומר,
שזה הברקסים הרגילים שהיא תוקעת תמיד לפני שהיא עומדת להיות מאושרת,
הפחד הזה מהצלחה, מכך שמגיע לה.

אני מזכיר לה כמה היה לה כיף בבוקר כשהיא היתה שם ועשתה מדידות,
איך היא דימיינה את עצמה מתעוררת בבית שטוף אור ושותה קפה במרפסת,
איך היא דימיינה את עצמה מתהלכת ברחובות השקטים האלה,
איזה אנרגיות מדהימות המקום החדש נותן לה ושאוטוטו הפרוייקט שלה יזוז עוד יותר רחוק ושההשתלמות בחו"ל נמצאת ממש מעבר לפינה.
זו סתם מעידה זמנית, היא תראה בעצמה איך עוד כמה דקות הפאזל שלה יתחיל להסתדר במקומות הנכונים.