חלונות זה הג'אנר שלי,אני אוהב ושונא חלונות עד אימה .
עכשיו אני יושב ליד החלון שלי,כבר כמה שנים שהוא החלון שלי,קניתי אותו כשבניתי את הבית אצל חביבי ברחוב יעקב.שמוכר דלתות וחלונות ישנים אותם הוא מפרק מהבתים הישנים של רחובות ,רגע לפני שהורסים אותם כדי לבנות בנינים.
זה חלון עץ ישן מחולק למלבנים שהבת הגדולה שלי הדביקה עליו משטח זכוכית גדול שעליו היא ציירה בצבעי זכוכית אוניה ,והבת הקטנה הדביקה אולי כתשובה ויטרג' פלסטיק של יסמין ואלדין מרחפים על גבי שטיח מעופף.
דרך צל עצי התפוזים שמכתרים את הבית שנע ונד עכשיו יחד איתם,בתחושת הפלגה- אפשר לראות את הקצה המואר של הדשא ליד עץ הגואיבות(חתולה יושבת עכשיו שם על הכד הריק שנפל )(זה החלון שהווה השראה לתצלום של יוגין סמית המודפס על השער של -"משפחת האדם")אם יום אחד אצטרך לעבור מכאן הכי קשה יהיה לאבד את החלון הזה.("את המסעות האמתיים עורכים מעבר לחלון"אמר קולומבוס ואם הוא לא,זה מה שהיה צריך להגיד)ויש כמובן את "המשך לעבור ליד החלונות הפתוחים" הבלתי נשכח של מלון ניו המפשיר שסביר להניח שציטתי לא נכון מהזכרון.
חלונות כמובן הופכים לא פעם לסיוטים,הרי אין שום דבר שמסמל את המרחק בנך ובן מה שמתרחק ממך ,אף פעם לא יהיה שלך כמו חלון.
חלון כסמל לגעגועים(כנראה שאני אופטימי היום כי מיד אני מעיר לעצמי גם תיקווה וניזכר בפוליקר עם "חלון לים התיכון").מה זה קשור לסדו מזוכיזם כמו כל דבר הכל ,כלום,ואולי זה תלוי בעוצמה.
לפני 17 שנים. 12 ביוני 2007 בשעה 15:29
