כשאני איתה אני אחר בכלל חולם על מכונית ומוצרי חשמל
כי יש לה אף,
עיניים תואמות,
חיוך אדום,
כמו בפרסומות.
אבא שלי מאוד חיבב את השיר הזה. הוא הכניס אותו בתוך איזה דיסק שהוא הכין לאימא לקראת היומולדת שלה ולמעשה הוא ניגן אותו די בכל נסיעה.
הובכתי מהעסק מאוד בתור ילד. השיר הזה והדואט של רונה וגידי גוב על כמה מתוק ומריר הכאב היו עושים לי להסמיק בצורה קבועה. עכשיו אני נזכר בזה במבוכה חמודה ונוסטלגית.
מעניין מה הביך אותי שם. בכל הסיטואציה.
זה שהשיר הזה בקצב אחר מדגיש את זה. השפה התיאורית המאוד קונקרטית אולי. הממש כאן ועכשיו. הדפיקות עם הנעלי עקב. החולצה הרכה. מרגיש גיבור. זה שהיא ילדה רעה. הרוכסן מפלסטיק. הגרביונים עם הרכבות. המסטיק. הכל.
זו מבוכה נעימה כזו. כבר כמעט אין כאלה. בימי הישיבה הנלוזים אהבנו לדבר על תמימות שניה. שלישית. שלאחר ההתפכחות. והיום כל הדיבורים האלו מרגישים לי מטופשים. אי אפשר לחזור אחורה נגד הנהר. ותמימות שלישית או רביעית מכילות בתוכן את כל חוויות ההתפכחות. פיק לכאן פיק לשם.
לילה אחד נעלמה
מה לי ולה איילה
אני כמו זאב מיילל בירח מלא אל הלילה עדיין לבד
בסוף הנחמה או הבאסה שרוב החיים לא בגלים האלו. שהכל בינוני. בינוני מידי.