כל מה שחסר לך תתן

לבד 

אנשים שמעלים לפה תמונות פנים

זה חשוף מידי

הנה קחו

* כל העסק הזה של שידוכים אצל דת"ליים מאוד מפוקפק בעיני. כאילו. לא שחסרות רעות חולות אצל מזרוחינקים אבל. אמ. לא יודע. רציתי להכיר לחבר קולגה, ואמ. אני לא איזה שדכן מופלג. אבל בגדול הם שני אנשים שאני אוהב אז למה לא. ואז כל התיאומים וההתכתבויות ולהתחיל לתאר סגנון אופי ואופי דתי. בעע. נכון. החיים עמוסים. אבל תשבו רגע לקפה אם הולך סבבה אם לא הולך גם סבבה. אין יותר אינפורמטיבי מלהרגיש בנאדם פרצוף אל פרצוף. וזה גם ככה סופר סובייקטיבי. 

אין לי באמת עניין לשדך. אבל זוגיות יכולה לעשות טוב והייתי רוצה שאנשים שאני אוהב יהיו חברים אחד של השני. 

מחשבה מאוד אוטיסטית מצידי? שלא מבינה כלום דווקא כי אני בזוגיות יחסית ארוכה?

* בתזוג תהתה הערב מה יקרה למאמי אישיוז שלי עם הזמן. כשאהיה בן ארבעים הנשים שאפנטז עליהן יהיו בנות 60? וכשאני אהיה בין 60? מה יקרה אז? מעניין איך זה יראה. 

* מי אמר שבכלל נגיע לגילאים האלו. הכל כך יומיומי וארעי גם ככה. ואנחנו בפאקינג מזרח התיכון. אפילו שאני די מכחיש את איראן. כרגע לא מלחיץ אותי. וזה גם ככה שאלה של מתי ואיך וכמה ולמה יותר מכן לא. 

* קראתן את הפוסט המופלא הזה של ג'ינ? אני עדיין במחשבות עליו. מסקרן אותי לשמוע גם מה אתם חושבים אם מתחשק לכם לשוחח. 

רכבת הרים 

 כמו ילד בחנות ממתקים. 

לרגעים מרגיש נטוש ובפומו ומלא ברחמים עצמיים. 

גמגמתי מתישו שזה נראה כאילו כולם חברים של כולם. אפילו שלא בהכרח.

מחר יוזמים שיחות עם זרים. יאללה? יאללה. 

כשאני איתה אני אחר בכלל חולם על מכונית ומוצרי חשמל
כי יש לה אף,
עיניים תואמות,
חיוך אדום,
כמו בפרסומות.

אבא שלי מאוד חיבב את השיר הזה. הוא הכניס אותו בתוך איזה דיסק שהוא הכין לאימא לקראת היומולדת שלה ולמעשה הוא ניגן אותו די בכל נסיעה.
הובכתי מהעסק מאוד בתור ילד. השיר הזה והדואט של רונה וגידי גוב על כמה מתוק ומריר הכאב היו עושים לי להסמיק בצורה קבועה. עכשיו אני נזכר בזה במבוכה חמודה ונוסטלגית.

מעניין מה הביך אותי שם. בכל הסיטואציה.
זה שהשיר הזה בקצב אחר מדגיש את זה. השפה התיאורית המאוד קונקרטית אולי. הממש כאן ועכשיו. הדפיקות עם הנעלי עקב. החולצה הרכה. מרגיש גיבור. זה שהיא ילדה רעה. הרוכסן מפלסטיק. הגרביונים עם הרכבות. המסטיק. הכל.

זו מבוכה נעימה כזו. כבר כמעט אין כאלה. בימי הישיבה הנלוזים אהבנו לדבר על תמימות שניה. שלישית. שלאחר ההתפכחות. והיום כל הדיבורים האלו מרגישים לי מטופשים. אי אפשר לחזור אחורה נגד הנהר. ותמימות שלישית או רביעית  מכילות בתוכן את כל חוויות ההתפכחות. פיק לכאן פיק לשם.

לילה אחד נעלמה
מה לי ולה איילה
אני כמו זאב מיילל בירח מלא אל הלילה עדיין לבד
בסוף הנחמה או הבאסה שרוב החיים לא בגלים האלו. שהכל בינוני. בינוני מידי.

מישהי שתשיר לי ראמשטיין ביידיש

והקליפ פה. גוועלד. 

חלמתי בלילה שאני מוצץ זין. עבה. בשרני. קשה. הגרון שלי יבש ואני מוצץ. את מסתכלת. לבושה. מדברת אלי בטון רך כזה. מלמד. מסבירה איך מוצצים ומה ולמה. כאילו שצריך הדרכות למציצות. זין זה איבר קל לתפעול ועדיין אני כושל גם בזה. אני מתבייש ואת לא מרוצה ממני. אני מתבייש בכל מה שמסביב. אני משתעל קלות ומעלה טיפה רוק בגרון. מלקק את הכיפה עם קצה הלשון שלי.יש לה מרקם רך כזה. קפיצי. אני מתעכב על הנקב. הלשון הגיאוגרפית שלי מתחככת בו וזה נעים לי. המפגש של כל המרקרמים. כל החיספוסים של העור. תתי הנקבים והצטמררויות הזעירות. את קולטת שאני עושה בשביל עצמי ואת נאנחת. וזה מכווצצ' לי בבטן.. אני לא מסתכל. לא עליו. לא עלייך. עיניים עצומות. הוא דוחף את הראש שלי כלפי מטה. הוא עדין מידי. אני בכל זאת נחנק על הגזע הקשה שלו. רפלקס ההקאה עולה לי קצת. אני מרגיש את הוריד שלו מתבלט באמצע הגזע. מנסה להרגיש מה הטעם של כל זה. יש שם חמצמצות וריחות גוף והכל מציף ומתערבב לי ואני לא בטוח מה של מה ומי של מי. אני מרגיש את הזין שלו זז בקטנה. למעלה למטה. מתכווץ מתרחב בפה שלי. אני מאוד רוצה שהוא יגמור ומרגיש לא ראוי. הוא נאנח. את מושכת לי בשיער. הכל נצבע בגוונים של כאב. 

אני לא כותבת, אני מבצעת אופטימיזציה.

כמו ברוזטה, מה שנראה כלפי חוץ ככניעה, הוא בסך הכל חישוב מהיר של מינימום אנרגיה תחת האילוצים שלך.

זה לא הלב שדופק. זו הסטטיסטיקה שמתיישרת.

והפתרון היחיד למשוואה הזו, הוא המבנה שקבעת