יוצאת לאימון ריצה הבוקר למרות החשש עם הנזלת..
הגזר בריצה, האפשרות למפגש רנדומלי עם הזימון שלי שאמור לרכב באזור.
מתחילה לרוץ..
יש לי ניסיון בריצה וברכיבה ובאופן טבעי ניסיון בנפילה וקימה.
כלל הנפילות היו מלוות בכעס עצמי, באסה גדולה וקימה מהירה ו"חזרה לשגרה" כאילו כלום לא קרה מרוב הבושה. כך מצאתי את עצמי לא אחת, רוכבת שותת דם, עם צלעות שבורות מטפטפת דם על הכביש. העיקר להתחזלש ולנהוג כאילו דבר לא קרה.
הזימון שלי דאגן. חלק בלתי נפרד מהוראות תפעול האפליקציה שלו. הוא דואג לכל העולם והכל תחת אחריותו, על אחת כמה וכמה כשמדובר ברכושו.
יצאתי לריצה הבוקר, נרגשת מהאפשרות למפגש, נכנסת לזון לצליל שקשוק הטבעות על צווארי (ראו פוסט קודם) . מוצאת את עצמי מרוחה על אבני הטיילת. לא עוברת מאית שניה ואני מוקפת אנשים. "פאק! הוא יהרוג אותי" מחשבה ראשונה שעוברת לי בראש. שולחת לו דיווח שהטיילת קפצה עלי ללא אזהרה מוקדמת והבת זונה ניצחה. מוחקת מיד. יודעת שהוא לא יעריך את ההומור המשובח.
בגללו/בזכותו/עבורו לראשונה בחיי נכנסת לתחנת עזרה ראשונה לחבישה זריזה. נבוכה בכלל מהבקשה לסיוע, אבל החשש מתגובתו גדול מהמבוכה.
המוח שלי על 5000 קמש, איך אני מראה,מוכיחה לו שאני בסדר. מתפשרת עם החובש על חבישה אחת, שולחת הודעה לחמתי האחות לקבלת פטור ממיון ומתחילה את הדרך חזרה.
קבענו לרכב ביחד מחר. הרכיבה הזו חשובה לי מהכל.
למרות המרחק בוחרת לחזור בהליכה.
5 דקות לתוך ההליכה רואה אותו מולי וכלום לא חשוב יותר מלבדו. לא הכאב, הבושה או הבאסה.הוא ממלא את ליבי ונשמתי.
פעם ראשונה שנפילה לא מדגדגת את נשמתי, רק החשש מזה שהדאגתי אותו מכרסם בי.
זימון שלי, עוד שינוי עמוק טבעת בי מבלי משים, אוהבת אותך מאד. הלכתי לשתות את הנענע והלואיזה שלך שלקחתי איתי 💜