אני פצועה!
אני לא יכולה לעמוד על 4 בציפיה מייחלת.. כי הברך נפוחה.
אני לא יכולה למתוח את ידי לאחור הכי חזק שאני יכולה, כי התפרים במרפק מונעים ממני את מרווח התנועה.
אני בתחושה שכל חיי הייתי בציפיה לקראת יום שלישי שנקבע..
קבענו לעצמנו, יום שהוא רק שלנו.
יום ללא הפרעות, הסחות דעת או שגרות מעיקות.
יומיים שלמים שמרגישים לי נצח בהם אני "במנוחה" 🤮. המוח על 5000 קמש, מצפה.. מנחש.. מה יהיה ולמה הוא מכוון..
מרגישה שכל החיים המתנתי לרגע הזה. היום שבו אשחרר, אהיה אני, בגרסה הטובה ביותר של עצמי. הגרסה שאני רוצה, לא זאת שאני מקיימת בשגרה.
והפציעה הזאת.. כוסאוחתוכ של הפציעה. לא כך דימיינתי לי. לא לזה פיללתי.
רוחמה אברהם מלרלרת באחורי תודעתי "אל תתני לעובדות לבלבל אותך" אבל הרי זו אני!
פעם ראשונה בחיי שמתרגלת שיחרור, עם הפציעה והציפיה, הרצון שהכל יהיה "מושלם", כפי שמכוון..
מצד שני, אולי זה השעור וזו הכוונה?
אני חייבת לחזור להתאמן ולשגרה, עודף מחשבות מאז ומתמיד הובילו רק לדברים לא טובים