המסך החשיך. "לילה טוב כלב". המילים האלו היו האחרונות ששמעתי לפני שיאיר ניתק את שיחת הווידאו. השקט שהשתרר היה מבהיל. הזין שלי, שהיה מתוח עד קצה היכולת תחת הספירה שלו לאחור, פעם בקצב מטורף. הזרע שלי כבר היה בשלב שהוא מוכן להתפרץ, אבל הספירה לאחור מעולם לא הגיעה לסיפרה "אחת".
באותו רגע, שהגוף כולו רעד וניסתי להסדיר את הנשימה, הבנתי משהו על יאיר.
הוא באמת האדון שאני צריך, הוא לא מחפש סיפוק מיידי ולגמור, הוא מחפש שליטה.
הוא רוצה לבדוק אם הוא מצליח להחזיק אותי גם שהשיחה נגמרת.
היום הראשון
התעוררתי מוקדם בבוקר כי ידעתי שאני צריך לחזור מוקדם לבסיס, כי אני יוצא ראש בראש עם חבר. הגוף שלי הרגיש כמו פצצה מתקתקת. כל תנועה שלי הייתה עינוי. היד שלי נשלחה למפשעה באופן אינסטינקטיבי, רק כדי לגלות שהתחתונים שלי ספוגים ב-precum. המוח שלי אמר לי שאני יכול לסיים את זה בעשר שניות, עוד לפני שאני לובש את המדים בחזרה למוצב - שפשוף קצר ודי. אבל אז עלו בי המחשבות על העיניים החומות שלו מהתמונה בטלגרם. עיניים חודרות עמוקות כאלה..
היד שלי קפאה. לא. אני לא אתן לזה להיות עוד סטוץ וירטואלי שנעלם. אני אהיה העבד שהוא לא יוכל לשכוח. מיהרתי והחלפתי תחתונים, עליתי על מדים, והרגשתי את הבד הגס מתחכך בזין הרגיש שלי. כל צעד בדרך לבסיס הזכיר לי כמה אני חרמן, ולמה אני כל כך חרמן. המדים, שהיו אמורים להיות סמל לכוח שלי כלוחם, הפכו להיות הכלא של החרמנות שלי. בכל פעם שהחזקתי את הנשק, דמיינתי את הידיים השעירות של יאיר תופסות לי את פרקי הידיים, מצמידות אותן לקיר, ולוחשות לי: "מי אמר לך שאתה יכול לזוז?".
היום השני
ביום השני השתיקה שלו בטלגרם התחילה לשרוף. "נראה לאחרונה לפני שעה". הוא מחובר, אבל הוא לא כתב לי כלום. הוא לא שאל אם גמרתי, וגם לא איך אני מרגיש. התלבטתי אם זה אומר שהוא תופס אותי כעוד פרטנר חד פעמי, או שזה חלק מהתפיסה שלו- הוא יודע. הוא יודע שאני תלוי בו ומה זה עושה לי השתיקה הזו שלו.
בערב, בחדר האוכל, מצאתי את עצמי בוהה בצוואר של חייל שישב מולי. ראיתי את וריד הדופק שלו פועם ובולט, ודמיינתי את יאיר נושך לי בדיוק את המקום הזה בזמן שהוא מושך לי בשיער מאחור בשעה שהוא לוחש לי באוזן "אני לא יודע אם מתאים לי הסיפור הזה, אני לא בטוח שאתה שווה את ההשקעה שלי". החרמנות הפכה להיות משהו פיזי, כבד, שפשוט לא הפסיק להעסיק את המח שלי. הלכתי למקלחות, מקווה שהמים הקרים יצננו קצת את אפקט החרמנות. עמדתי תחת הזרם, והסתכלתי למטה. הזין שלי היה כהה, כמעט סגול. נשענתי על הקיר הקר וגנחתי. המים שטפו את הדמעות שזלגו לי מהתסכול. "בבקשה," לחשתי לקירות המלוכלכים, "שרק יתן אות חיים". אבל הטלפון בתיק נשאר דומם.
היום השלישי
ביום השלישי הפסקתי להיות אני. התחלתי לדמיין אותו כאילו הוא איתי בבסיס. מסתובב עם הטישירט השחורה שלו, עם הריח של האפטרשייב והזיעה הגברית. דמיינתי אותו נכנס למכולה של הפלוגה, מסמן לי להיכנס אחריו, ונועל את הדלת. בלי מילים. הוא פשוט היה מסתכל עלי, רואה את הרעידות שלי, ואומר: "על הברכיים". ואני הייתי צונח. הייתי מנשק לו את הנעליים הצבאיות, והוא היה רק מחייך חינוך ממזרי ועונה "כלב טוב". אני חושב שזה היה מהפעמים הבודדות שלא היה זמן משעמם במילואים, דמיונות השליטה שלו כבר היו חלק מסדר היום שלי, בחדר אוכל, בפינה הפלוגתית.. הרגשתי את הרצועה שלו מתהדקת סביב הצוואר שלי עוד ועוד..
היום הרביעי
הכאב בביצים הפך להיות מצב נתון. כאב עמום כזה שעולה גם לבטן התחתונה, ומזכיר לי בכל רגע את המצב שלי. הזרע שלי שייך ליאיר. הוא מצטבר, הוא נהיה כבד, נהיה סמיך. הוא מחכה רק להחלטה של יאיר.
התחלתי לכתוב לו הודעות בטלגרם, אבל מחקתי ולא שלחתי. "אני משתגע פה", "הזין שלי חייב לפרוק", "אני לא יכול יותר". כותב ומוחק... יאיר כבר רמז לי יותר מפעם אחת שהוא לא אוהב שאני מדווח לו על מצב החרמנות שלי. התאפקתי.
בערב, כשהחברים לחדר כבר ישנו, ירדתי מהמיטה ושכבתי על הרצפה הקרה בתנוחת "על ארבע". נשארתי ככה כמה דקות. הברכיים שלי כאבו, הרצפה היתה קרה, אבל הרגשתי הכי קרוב אליו שאפשר. דמיינתי שהוא יושב על הכיסא בחדר שלו, מסתכל עלי במצלמה, ומחייך את החיוך הקטן והמרושע שלו. "כלב טוב," הוא היה אומר. והכאב היה נעלם.
היום החמישי
אני לוחם מילואים. אנשים מסתכלים עלי ומחפשים ביטחון, כוח. והם לא יודעים שמתחת למדים, יש גבר שמתחנן שמישהו יקרא לו "כלבלב". השילוב הזה בין המדים הירוקים לבין המצב של שעבוד מוחלט ליאיר הפך אותי למשהו אחר. הרגשתי שאני חי בשני עולמות במקביל. ביום אני בן אדם הגיוני ובוגר שיוצא לעבוד, ובלילה אני מתפלל להוא עם הזקן השחור הסמיך בטלגרם.
הזין שלי כבר לא הרגיש כמו איבר מין, הוא הרגיש כמו אמצעי ענישה. הוא היה כל כך רגיש שכל מגע מקרי של המכנסיים גרם לי לרעוד. ה-precum כבר השאיר סימנים לבנים ויבשים על התחתונים שלי. לא היה זוג שלא קיבל סימנים לבנים. אהבתי להריח אותם לפני ששמתי אותם בשק הכביסה -רציתי להריח את החרמנות שלי. רציתי לזכור כמה אני נואש.
היום השישי
הגעתי לקצה. הייתי בטוח שאני עומד להתפרץ לא ידעתי מה ואיך אבל ידעתי שזה קרוב. המוח שלי היה מלא בתמונות שלו. דמיינתי את החזה השעיר שלו, את הדרך שבה השיער השחור צומח לכיוון הטבור. דמיינתי איך הוא היה תופס לי את הזין ביד החזקה שלו, לא כדי לענג, אלא כדי להכאיב. כדי להזכיר לי שזה שלו.
"למה הוא שותק?" שאלתי את עצמי שוב ושוב. אולי הוא מצא מישהו אחר? מישהו נגיש יותר? אולי באמת הוא ירד מהאפשרות להחזיק כלבלב וירטואלי מהצד? המחשבה הזו הכאיבה לי יותר מהכאב הפיזי. הרגשתי קנאה שורפת. רציתי לצרוח לו: "אני כאן! אני מחזיק מעמד! אף אחד לא יהיה צייתן כמוני!". אבל שתקתי. השתיקה שלו לימדה אותי לשתוק גם.
היום השביעי
שבוע עבר. שבעה ימים של איפוק מוחלט. שבעה ימים שבהם לא נגעתי בעצמי, לא גמרתי, ולא הפסקתי לחשוב על יאיר לשנייה אחת.
אני שוכב עכשיו על המיטה בבסיס, הבטן נוגעת במזרון, הזין מבקש להתחכך גם הוא במזרון מתלבט אם הוא נהנה מהחיכוך או סובל ממנו.
הטלפון לפני, אני עובר ומסתכל על השיחה שלנו בטלגרם. המילים האחרונות עדיין שם: "לילה טוב כלב".
אני מרגיש את הגוף שלי רועד. הזין שלי פועם בקצב מטורף, הכאב בבטן הפך לחלק ממני.
אני לא יודע כמה זמן הגוף שלי יחזיק מעמד לפני שהוא יבגוד בי ויפרוק את הכל מעצמו בשינה או ברגע של חולשה.
אני נלחם בעצמי כל דקה, אבל המלחמה הזו לא הוגנת כשאני לבד.
אני צריך את היד שלו שתחזיק אותי, או את הקול שלו שישחרר אותי.
אני מחכה למילה אחת שתגאל אותי.
למילה שתפרוק את כל המתח הזה ותהפוך אותו לכניעה שלווה.
אני מחכה למילה שתאשר לי שראו אותי, שיש לי אדון שאני שייך אליו.
רק שישלח לי הודעה:
"תפרוק".