זה היה עוד אחד מסבבי המילואים הבלתי נגמרים, הפעם תקעו אותנו בשומרון באיזה חור.
זה היה אחרי תדריך לקראת יזומה בלילה, כולם כבר התפזרו לחדרים, ואני נשארתי לנקות את הנשק שלי ברחבה ליד החמ"ל.
אמיר יצא בדיוק מחדר האוכל, ראה אותי יושב שם לבד, התקרב לאט. הוא לא אמר כלום בהתחלה. פשוט עמד, הסתכל עליי מלמעלה, הדליק סיגריה.
הייתי עייף, מזיע, החולצה דבוקה לגב. הוא שאל בקול נמוך, כזה שלא צריך להרים כדי שישמעו:
"למה אתה עדיין כאן?"
"רוצה לסיים עם זה," עניתי, בלי להרים את הראש. שיקרתי. פשוט לא רציתי לחזור לחדר, לשמוע את הנחירות של דני.
הוא התיישב על הכיסא מולי, רגליים מפושקות, המרפקים על הברכיים. הריח שלו הגיע אליי - זיעה של יום ארוך, עשן סיגריות, משהו גברי חזק.
לא דיברנו הרבה. הוא שאל על הבית, על העבודה, דברים רגילים. אבל המבט שלו... הוא לא היה רגיל. הוא הסתכל עליי כמו שהוא מסתכל על מישהו שהוא כבר סימן אותו.
אחרי כמה דקות הוא קם, התקרב, עמד ממש מאחוריי. הרגשתי את החום שלו בגב שלי לפני שהוא נגע בי אפילו.
היד שלו נחתה לי על הכתף - כבדה, חמה, אצבעות מתהדקות קלות דרך הבד. לא חזק. רק מספיק כדי שארגיש.
"אתה בסדר?" הוא שאל בשקט.
"כן... כן..." הקול שלי יצא צרוד יותר ממה שרציתי.
הוא לא זז. היד נשארה שם. אחר כך, לאט, האצבעות שלו נעו קצת - לא ליטוף, סתם תנועה קלה, כאילו בודק משהו.
הרגשתי את הדופק שלי קופץ, את הזין מתחיל להתעורר בתוך המדים. זה היה מביך. ניסיתי להזיז את הרגליים, להסתיר, אבל הוא בטח ראה.
"תירגע," הוא אמר, קול נמוך, כמעט לחישה. "אין כאן אף אחד ."
הוא לא עשה כלום מעבר לזה. לא ניסה להוריד לי כלום, לא נגע יותר מדי. רק עמד שם, היד על הכתף, הנשימה שלו קרובה לצוואר שלי.
הרגשתי את עצמי רועד - ולא מקור.
הזין שלי התקשה לגמרי, לחץ על הבד, הרגשתי את הpre-cum מתחיל לצאת.
לא יכולתי לזוז. לא רציתי לזוז.
אחרי דקה ארוכה, או אולי שתיים, הוא שחרר, התרחק צעד.
הסתכל עליי מלמעלה, חיוך קטן, כזה שלא אומר כלום וגם אומר הכל.
"לך לישון, מתן. יש פעילות הלילה."
הלכתי. רגליים כבדות, זין קשה, דביק... נכנסתי לחדר בשקט, התיישבתי על המיטה, הסתובבתי עם גב אל כולם. לא נגעתי בעצמי. לא יכולתי. פחדתי שאם אתחיל לא אפסיק. שכבתי שם, הרגשתי את ה-pre-cum ממשיך לזלוג לאט, מתקרר על העור, גורם לי להתכווץ שוב ושוב.
למחרת הוא התנהג כמו תמיד. כאילו כלום לא קרה.
אבל פעם אחת, כשעברתי לידו בחדר אוכל, הוא הניח לי יד על הגב, לחיצה קלה, ואמר בשקט:
"מזל שניקית את הנשק אתמול."
זהו.
שום דבר לא קרה אחר כך. לא שמירה משותפת נוספת, לא מגע נוסף, לא מילה.
הוא סיים את המילואים שבוע אחר כך כי הוא היה צריך לחזור ללימודים.
אני נשארתי עם הזיכרון. היד על הכתף, הריח, המבט, הכאב הנעים בזין שלא שוחרר.
[[ תגובות תמיד מתקבלות בשמחה ]]