לפעמים
אני תוהה לעצמי
מה אם היינו נפגשים במקום אחר?
אפליקציית היכרות, אחד מערוצי הרשת החברתית, אולי סתם במקרה - באיזה ערב בילוי, בפאב, ברחוב.
האם הצד הבדסמי שלי היה מקבל מקום?
הייתי מעזה לתת לו ביטוי או משאירה אותו מאחור, מוסתר?
ברוב המקומות, כנראה שהייתי עושה התאמות.
בוררת מילים, בוחרת מה לחשוף ומה להשאיר מאחורי הקלעים.
לא כל סביבה מזמינה חופש אמיתי.
לא כל פלטפורמה מרגישה בטוחה מספיק כדי לתת מקום לחלקים הפחות “מקובלים”.
יש בי תחושה של שני עולמות שמתנגשים ובאים זה על חשבון זה:
הצד ה״נורמטיבי״ - זה שמסתנכרן עם הכללים החברתיים, שמציג תמונה נוחה לעיכול.
ומולו - הצד התוסס, הסקרן, הרעב לחוות, זה שרוצה למתוח גבולות ולהשתייך.
אני שואפת למצוא דרך לחבר ביניהם.
הכלוב.
המרחב הזה מאפשר לי להיות אני - בלי צורך להצטדק, בלי לעשות התאמות.
פתאום מתאפשרת שפה אחרת: ישירה, כנה, חשופה, בוטה, בלי פילטרים, בלי פוליטיקלי קורקט.
ובתוך המסגרת הזו אני מגלה עד כמה החופש הזה מרגיע אותי, מחזיר לי תחושות שכמעט שכחתי שקיימות.
ועדיין -
אני שואלת את עצמי:
מה אם המקום הזה לא היה קיים?
האם הייתי מוצאת את האומץ להביא את החלק הזה שלי גם לעולם ה“רגיל”?
או שהוא היה נשאר מאחורי הקלעים, כמחשבה פרטית שאסור להוציא לאור?
האם גם לכם יש צדדים בעצמכם שאתם משאירים רק כאן?
מה הסיבה?
ועוד תהייה שעלתה בי -
האם גברים ונשים חווים את הפער הזה אחרת.