חוזרת מיום עבודה ארוך,
הכלב שלי כבר בדרך,
משאירה לו את הדלת לא נעולה,
הוא יודע בדיוק מה לעשות כשמגיע.
יודע את מקומו.
נכנס, מחכה על ארבע על השטיחון שלו בכניסה,
מקשקש בזנב הלבנבן עם האוזניים התואמות שבחרתי לו,
מיילל, מתחנן לתשומת לב,
מתחנן לשרת, לעשות את תפקידו,
להוכיח שהוא ראוי.
יודע את מקומו.
בכל פעם שעוברת לידו..
הוא מיילל, נובח, מתחנן, מקשקש בזנב.
כשאני מתקרבת ממש הוא משתתק, מסתכל עליי במבט מתחנן, ליחס, קרבה, הכרה כלשהי.
פעם ראשונה.
שניה.
שלישית.
ברביעית סימנתי לו עם היד.
הוא יודע בדיוק מה זה אומר.
👠
בשתיקה מוחלטת, רכן קדימה והתחיל להבריק לי את הנעליים, מלקק, מתנשף, מיילל כרומז לעוד.
פעם אחת, למרות שהוא יודע שזה אסור, הוא העדיף לבקש סליחה מאשר רשות ולשלם את המחיר כמובן.
הוא לא ציפה למחיר שזה עלה לו.
חשבתי שיקבל נקודות זכות כי זה חמוד..
Well... חמוד, זה לא.
אז איפה הייתי...
רכן והבריק, ליקק, מירק וקשקש בזנב הלבנבן שכל כך יפה לו.
עיסה במקצועיות, מרח קרמים נעימים.
חמוד קטן.. התכרבל לכדור בקצה הרגליים שלי, ליטפתי קצת, אמרתי לו שהוא כלב טוב, נתתי לו לשהות עוד קצת לרגליי..
איחלתי לילה טוב ושחררתי אותו לביתו.
עם הזנב בתוכו.
וללא אישור להוציא אותו.
עד מחר בבוקר לפני העבודה.

