אני לא רגילה שמתייחסים אליי איך שאתה מתייחס אליי. האכפתיות והדאגה והאנרגיה שאתה משקיע.
אני לא רגילה לקבל רבע מזה. מה שאני כן רגילה זה לתת מעצמי מעל ומעבר כדי לשמח ולרצות, כדי להרגיש בסדר עם עצמי, להרגיש שאני לא בנאדם גרוע ונוראי ושזה אפשרי בכלל לסבול את הנוכחות שלי.
אז איתך, לקבל מה שאתה נותן, גורם לי לחשוב איך אני יכולה להחזיר, מה אני יכולה לעשות כדי לשמח אותך ולרצות אותך. ואתה לא דורש את זה, אני יודעת שאתה לא דורש את זה, אבל אני דורשת את זה מעצמי, ואני לא יכולה להתחרות בך, אתה נותן כל כך הרבה שאני לא יודעת איך להתחרות, כי לקבל אני לא באמת יודעת, אני לא יודעת איך להרגיש בסדר עם זה שרוצים לתת לי, ולא מצפים לאותו דבר בתמורה. ואני חושבת מחשבות הזויות לחלוטין בגלל זה, שאני יודעת שאני פסיכית שאני בכלל חושבת אותן. אני חושבת לעשות קעקוע חדש, לא כי אני רוצה, לא כי יש לי רעיון כרגע, ולא כי זה הזמן המתאים, כי זה לא. אני תופסת את עצמי שוקלת את זה בכלל, כי אני יודעת שאתה אוהב את זה. ואני מרגישה משוגעת לחלוטין שזו מחשבה שעוברת לי בראש לרגע, אבל זו רמת הפסיכוזה שאני כרגע מתפקדת בה.
כשאמרתי שאני ואתה בסדר, אבל אני עם עצמי - לא, באמת התכוונתי לזה. אני לא עושה לעצמי טוב, ולא עשיתי לה טוב הרבה מאוד זמן. וחשבתי שלבנות כרגע משהו איתך ילמד אותי לקבל וילמד אותי שמגיע לי יותר ממה שקיבלתי עד עכשיו, אבל זה רק דוחף אותי לאותם הרגלים, לתת למישהו אחר ולא לעצמי, לחשוב על מישהו אחר לפני שאני חושבת על עצמי.
אני מרגישה שאני משתמשת בך כמשענת, וזה יגרום לי לצמוח עקום. אני לא יכולה לעשות את זה כרגע. אני יותר מידי שברירית ויותר מידי מעורערת בשביל לקבל את המתנה המדהימה שהיא אתה.
ואני רוצה אותה, אני מאוד מאוד רוצה, אבל אני לא יכולה כרגע, אני לא יודעת איך לקבל אותה בלי להזיק לעצמי בדרך, בלי לשכנע את עצמי שאני צריכה להרוויח את המתנה, אז מה אם אני אעבור איזה גבול של עצמי בדרך, אז מה אם אני אשבש לעצמי את החיים כדי להרגיש שאני ראויה. הרי עושים ויתורים ומקריבים דברים בשביל להיות טובים יותר, אבל מקריבים מה? מוותרים על מה? ומתי זה נהיה יותר מידי?
אני לא יודעת מתי זה יותר מידי. אני לא מיומנת באיזון הזה, לפחות כרגע, אז עדיף שאהיה לבד. זה עדיף מאשר שאפגע מניסיונות, או, כפי שגיליתי שכבר עשיתי, אפגע באחרים