לאחרונה אני בוחנת יותר איך זה מרגיש לעשות דברים לבד, לשבת במסעדה לבד, לבלות בים לבד, לצאת לרקוד לבד.
זו תחושה שבמשך הרבה מאוד זמן חסרה לי אבל לא ידעתי אפילו מה היא. חיפשתי רמה של חופש שהרגשתי שהחיים שלי מאפשרים לי, הרי אני עצמאית כלכלית, יש לי הרבה זמן פנוי ונחת, אבל משהו תמיד עצר אותי. נתתי למישהו תמיד לעצור אותי. זה לא תמיד היה אותו מישהו, זה לא היה רק בן הזוג האחרון, או זה שלפניו. אבל המצב הקבוע שלי היה לחכות לעשות את מה שרציתי לעשות עם מישהו.
לחכות שיהיה לו זמן פנוי
לחכות שהוא ירצה
לחכות שיהיה לו מספיק כסף
לחכות שיהיו לו פחות אילוצים
חיכיתי הרבה. בשנים האחרונות הרגשתי שאני מחכה לבוא המשיח, ושהוא לא יבוא לעולם. התחלתי לגלגל רעיונות מולו, שאתחיל לעשות דברים לבד, עד שיתפנה, והוא לא הגיב לזה טוב. הוא לא שמח בשבילי איך שקיוויתי שישמח.
אולי זה איים עליו?
פתאום ברגע שהחלטתי לעשות משהו לבד, לטוס לחו"ל או אפילו לפגוש חברים בלעדיו, פתאום הוא היה פנוי ורצה להצטרף, ואפילו התעקש להצטרף.
לא הבנתי את זה.
אני עדיין לא ממש מבינה את זה.
אבל אני כבר לא צריכה להתעכב על זה. עכשיו אני חופשיה לעשות כרצוני.
ואולי עד עכשיו רציתי שמישהו יעצור אותי כי פחדתי לעשות דברים לבד. ברחתי למוכר. לא רציתי לגלות שאני לא יכולה לבד, או שזה לא כיף לבד ואז אני ארגיש תלויה במישהו אחר.
לאחרונה יש לי קטע לא ברור עם מישהו חדש.
אני לא ממהרת להגדיר אותו.
אני לא בנויה למחויבות כרגע והוא יודע את זה, אבל כיף לנו ביחד.
אבל אני מרגישה שכל דבר מלהיב, ושמח, והכי אני שיש, אני רוצה שהוא יראה. בא לי שהוא יראה אותי בסשן בסדום הקרוב, בא לי שהוא יראה אותי רוקדת במסיבה, עוצמת עיניים ועפה על עצמי, בא לי שהוא ישמע אותי שרה במקלחת.
אני מכירה את ההרגשה הזאת, ואני שונאת אותה.
היא גורמת לי להרגיש תלויה בו.
ולמה הצורך שלי להיראות פוגש אותו בכלל?
למה אני צריכה שהוא יראה אותי רוקדת?
האם אני נהנית פחות כשהוא לא רואה?
זה מאוד קשור לצורך העמוק שלי להרגיש שרואים אותי, שמבינים אותי.
אז אולי זה כמו השאלה המוכרת: אם עץ נפל ביער ואף אחד לא שמע, האם הוא באמת נפל?
אם אני לבד ביער, האם מישהו רואה אותי? התשובה הקצרה היא כן.
אני רואה אותי.
אבל האם זה מספיק לי?