אלי הוא אדם אפור, עם עבודה אפורה ודירה אפורה וחיים אפורים.
הוא עובר כל יום, שנראה אפור בדיוק כמו זה שקדם לו, ומסיים כל יום במיטה האפורה, ליד השידה האפורה, בחדר עם נוף אפור, ולאותו הדבר הוא קם למחרת.
עד שבאמצע יום אפור במשרד האפור שלו, מופיע צבע פתאום.
"אתה יכול לבוא היום ב17:00?" מופיע על מסך הטלפון האפור שלו.
לפתע עולה חיוך קטן על פניו של אלי, שבדרך כלל, חסרות כל הבעה.
יוסי, חבר של אלי מהעבודה, מסוג החברים שלא היו חברים אם לא היית יושב לידם 9 שעות ביום, 5 ימים בשבוע. לא בדיוק ההגדרה של חבר טוב, אבל הוא שם לב לשינוי באלי.
"מה? יש לך דייט הערב או משהו?"
אלי עונה שלא ממש. הוא היה מת לספר ליוסי, מת לספר למישהו. זה הדבר הכי צבעוני שיש, אבל הוא לא מעיז לספר לאיש. הוא מעדיף שימשיכו לראות בו האדם האפור שהוא מקרין החוצה בכל יום אחר, חוץ מהיום בשעה 17:00.
בשעה 17:00, אלי יגיע לבית צבעוני עם פרחים בגינה ואיזה מגלשה לילדים וכדורגל בלוי שנהנו ממנו כראוי. יעלה לו חיוך גדול כשהדלת תיפתח בפניו, ומולו תעמוד אישה קצרת סבלנות שמחזיקה טלפון צמוד לאוזנה. היא אמנם נראית עצבנית מהשיחה, אבל מרימה לאלי חיוך קטן כשהוא נכנס. היא הולכת לסלון, כדי להמשיך את השיחה בזמן שאלי תולה את המעיל שלו בכניסה. הוא מכיר את הבית ויודע בדיוק לאן ללכת. הוא פותח דלת שממנה יורדות מדרגות למרתף. הוא מציץ שוב באישה הנאה שמדברת בטלפון. גופה מתוח כמו קפיץ. והיא רוקעת ברגל בחוסר סבלנות. היא מסתובבת להתבונן באלי, אך הוא כבר ירד למרתף וסגר את הדלת אחריו.
במרתף מחכה מלונה, קערות מים ואוכל לכלב, ועל השולחן יש קולר ורצועה עם שקי קקי. אלי שם לעצמו את הקולר ומסיר פריט לבוש אחד אחר השני, ומקפל אותם בזהירות על השולחן, עד שהוא עירום. הוא עובר לעמידה על שש ומתחיל לשתות מקערת המים של הכלב. מלמעלה נשמעות צעקות מתוסכלות של האישה בטלפון. ההבעה של אלי חושפת שזה מטריד אותו, אבל הוא ממשיך לשתות ברוגע מהקערה עד שדלת המרתף נפתחת במהירות, והאישה עומדת מולו עם הבעה רצינית. הוא מרים אליה את הראש ומתקרב אליה בהתלהבות. הבעת מתרככבת עד שהיא מפרה את השקט ביניהם.
"אני צריכה שתעזור לי, כלבלבון מתוק שלי. אתה יכול לעשות את זה בשבילי?"
אלי מתרגש ומהנהן בראשו במהירות נלהבת. האישה מחייכת חיוך קטן ומוציאה ממגירה שוט מעור. אלי מפנה אליה את גבו באוטומט, והיא מתחילה להטיח בו את העצבים שלה ומשסה בו את השוט שלה.
פניה הופכות אדומות והיא מכסחת לו את הצורה. היא לא מפגינה רחמים, ופשוט יוצקת את עצמה, את הכאב שלה, את הצרות שלה, לתוך אלי, לגוף שלו. הגב, הרגליים והישבן שלו מראים סימני פציעות, ועל פניו נראה סבל גדול, אבל הוא לא מוציא הגה.
אלי שומע את האישה מניחה את השוט על השולחן ומאפשר לעצמו לקרוס על הרצפה ולהתנשף בכבדות. היא מתכופפת אליו ונותנת לו נשיקה על הלחי תוך כדי שהיא לוחשת באוזנו "תודה" ויוצאת מהחדר.
אלי דומע ומחייך מאוזן לאוזן. הוא נותר לשכב שם ולהסדיר את נשימתו ולאחר זמן קצר, הוא קם ומתלבש. הוא יוצא מהמרתף ורק שומע את צליל המים הזורמים במקלחת. הוא מחייך ונאנח כשהוא מסתכל קצת מסביב, בבית הצבעוני שהוא נמצא בו, תוהה לעצמו אם הוא יכול היה לחיות בבית כזה. הוא חותם את המחשבה הזאת ברגע מר מתוק והחלטה שכנראה שלא. הצבעים היו מכאיבים לו בעיניים אם היה נשאר להסתכל בהם יותר מידי.
הוא פותח את הדלת כדי לצאת. על החולצה האפורה שלו מבצבצים כמה כתמי דם שמכניסים צבע לבגד. הוא נזכר ששכח משהו וחוזר פנימה. כמעט נראה כאילו התחרט על ההחלטה מקודם, ורוצה להישאר עוד קצת בחמימות ובצבע. אבל אז הוא לוקח את המעיל שלו ומכסה את הגב המדמם, וחוזר לחייו האפורים.